מכתב לנערה שהייתי

אהובה
30 שנה עברו ואני מוצאת עצמי כותבת לך.  קשה לי להיזכר בך. כל כך הרבה עברתי מאז אותם הימים בהם הייתי את. נערה צעירה וסקרנית. ממרחק הזמן אני מגלה כמה חכמה את, חוכמה פשוטה. את לא יודעת את זה אולי, בגלל ערפל הילדות וכל מה שאמרו לך תמיד על עצמך. אבל היום, אני יכולה להגיד לך בביטחון מלא. חכמה. פשוט. בחוכמת הלב.
אני זוכרת איך חשבת שכל אחד יכול לראות את המלחמות הפנימיות שלך, את חוסר הביטחון, חשבת שאת שקופה. וצדקת. ראו עלייך הכל, ועדיין רואים, והלוואי שיכולתי להגיד לך כבר אז, לא לדאוג כי את עוד תגלי שזוהי חלק מהעוצמה הטמונה בך. למדת שאם כבר רואים אז מוטב שלפחות תדעי על בוריו את החומר ממנו את עשויה. אז למדת את עצמך. עם המורה הכי טוב שהיה. ועם השנים למדת גם להתייצב מאחורי חולשותייך ולהגיד "ככה אני וזהו זה. לטוב ולרע"
שנים עברו ויום אחד יצאת החוצה וצרחת בקול ובשמחה מתהווה "אני לא מושלמת, אני לא מושלמת, אני לא מושלמת"
וגם אם את לא מושלמת, למדת להיות שלמה. שלמה בבחירותייך.
את לא ידעת מה צופן העתיד בחובו אף אחד לא באמת יודע, אבל תמיד נתת ללב שלך להוביל את צעדייך, לבחור את הכיוון. אני יודעת היום להגיד לך שלא טעית. זכית. אהבת וכאבת עד בלי די ואת עדיין.
אני עדיין.
אבל, בזכותך, הבחירות שלי באות מהלב, והאמיני לי ילדונת, היום זה הרבה יותר מפחיד.  היום, כשאני כבר יודעת את מחיר האובדן. היום כשאני כבר יודעת שלפתוח את הלב משמעו סכנה.
שלט אדום וגדול שניצב בכניסה לכל מקום שיש בו רגש עמוק. שלט שגורם לי לעצור ולהסס. אני לא יכולה שלא לשאול, מה היה קורה אם היית רואה אז את עתידך, אם היית יודעת שתמצאי אהבת אמת, תלמדי את הדרך אל לב ליבה. אם היית יודעת שתדרכי על קוצים ברגליים יחפות ,שתקפצי ממצוקים, הכל, רק בשביל לשמור אותה ואז היא תשנה את פניה ותחתוך את ליבך שימשיך לדמם ולדמם ולדמם? האם היית מסתכנת ונכנסת לתוכה?
או שמא היית הולכת בדרכיי ההגיון והפחד ונותנת לאהבה להישמט אל תוך תהומות הכלום, אל תוך השיטחיות, אל תוך הריק, רק בשביל לא להרגיש את הכאב הזה?
האם היתה לך ברירה? האם באמת היתה לך בחירה? האם למישהו יש?
שלושה עשורים עברו ואני מתחברת אלייך מחדש, כאילו הזמן לא עבר, כמו שקורה עם החברה הכי טובה, שלא משנה כמה זמן לא פגשת בה עדיין יש בינכן את אותה פתיחות. ואני מגלה את היציבות המופלאה שבך. את, זו את, זו את. מה שלא קרה, נשארת את, אני.
איך שהחיים לא סובבו את גורלך תמיד היית אותה אחת, ששומרת על הקסם שיש בחיים, ואפילו בלי להאמין בפיות. ואפילו בלי להאמין באבירים ונסיכות. ואפילו בלי לרצות אף פעם שאף אחד ינצח אף דרקון בעבורך, בכל זאת פגשת באחד שניצח את כל הדרקונים שלו כשכלי הנשק היחיד שברשותו היה אהבה,אהבה לגורלו, למוסיקה, לילדיו, אלייך. הוא לימד אותך שיש בך את האומץ והאהבה לנצח את שלך.
והאיש הזה, יקירתי, והמתנות שהוא נתן לך באהבתו, הן תמיד יישארו. קיבלת אותן בגלל בחירות הלב שלך.
מתנה כזו שניתנה לך בעתיד לבוא.

אהבה

שוב יצאתי לרקוד.
אהההההך כמה אני אוהבת את זה.יש מצב ששום דבר שאשים במילים לא יוכל לתאר את החיבור שלי לזה,  ובכל זאת אנסה.
זו לא רק המוסיקה. זה הקצב. אני מתחברת אליו ומרגישה משהו שהכי קרוב לתאור שלו יהיה "חשמל". זרם שעובר בכל הגוף שלי ומכתיב את התנועה.
ואני אישה. אני נענית. מתמסרת באופן טבעי. אל המוסיקה,אל הקצב. לא מבקשת ממנו דבר. רק שיהיה שם. והוא מחבק אותי אליו, אני עוצמת עיניים וזהו. הגוף שלי זז מעצמו. האיברים שלי נעים וכלום. כלום לא חשוב יותר. אני נעלמת. מאבדת שליטה. מדי פעם אני פותחת עין.רק טיפ טיפה, לראות איפה אני נמצאת במרחב ועוצמת בחזרה. אתמול רקדתי הרבה  לנגד הקיר. עם הגב לרוקדים. בצד. בפינה. חוסכת את תשומת הלב. לא מבקשת אותה. שלא יפריעו לי.
הריקוד שלי חופשי ואם אני אחשוב שמסתכלים עלי, אהיה בהצגה. אז אני גם מתלבשת בהתאם. נוח ולא פרובוקטיבי מדי. אני רוצה לשדר שאני שם בשביל הריקוד. אבל אני לא אשקר, אני גם נהנית כשאני מרגישה את כח המשיכה שיש לי על הרחבה.  אני מאוד רוקדת. מפעילה את האיברים שלי כולם ולא רק את הרגליים והידיים. הבטן והאגן משתתפים אקטיביים. האצבעות. הכתפיים. הראש, עד קצות השערות. הכל.
וכשמישהו מתחיל איתי אני אדיבה, אני נעימה אני נהנית מהתנועה שלו לעברי אבל אני מקשיבה לנשמה שלי למה שהיא אומרת לי על האנרגיות האמיתיות של זה שהתקרב אלי ולכן מתרחקת. מחליפה פינה.כמעט ככלל זה מפריע לי לרקוד, אני מבינה שהוא עקב אחרי ומצאתי חן אבל מעכשיו התנועות שלי כבר לא יהיו רק של הקצב הן יהיו גם של הפיתוי ואני. אני רוצה לרקוד.  זוהי תפילה. אני מקשיבה שם לנשמה שלי והיא תמיד מדברת איתי בעדינות. היא תמיד תלחש את דברה. בלחש אבל בעוצמה. בשקט אבל בעיקשות.  היא תמיד מתואמת עם הקצב האמיתי שלי ואני סומכת עליה ללא עוררין. אני לא מפקפקת ביכולת השיפוט שלה, היא מבינה את כוחות היקום, את חוקי המשיכה, היא רואה את העתיד ומבינה את הסיבות לכל. וזוהי התמצית של היכולת שלי לשחרר שליטה.ככל שאני קשובה לה יותר ככה היא החלטית יותר ומראה לי דרך הגוף מה נכון לי ומה לא. אני מצליחה לחוש את האנרגיות שסביבי. אני מרגישה ממי אני צריכה להתרחק ולאן להתקרב. ובריקוד אני מתקרבת אל עצמי. אל העצמי היחידי שלי.
והרחבה מלאה מיניות. גברים ונשים שההורמונים שלהם הוציאו אותם בשעות הקטנות של הלילה בשביל לפרוק את המיניות שלהם,המיניות הזו, שב 20 שנות נישואי הופשטה מכל משמעות עמוקה והפכה להיות שטוחה. וזה מקום מושלם לפרוק. אני כבר מכירה את הפורקים הקבועים. את אלה שבאים בשביל החיבור הזה. שמבינים אותו דרך הגוף. ואת אלה שמעבירים משקל מרגל לרגל משחרים לטרף ופורקים אותו דרך העיניים. נשים וגברים כאחד.
וגם את אלה שבאים יחד ורוקדים את אהבתם. ואת אלה הנבוכים. ואת אלה ממוקדי המטרה שבאו לבד ואין מצב שגם ייצאו ככה ואת אלה הפורקים דרך הקצב של הנשמה שלהם. הרוקדים באמת. אלה שבסוף הערב, אחרי שהרחבה כבר מתרוקנת, ממשיכים לפרוק כדי לפנות מקום. ואני בתוכם. אנחנו מכלים את שארית כוחותינו וחוזרים הביתה.עם גוף שקט ומרוקן ומוכן להיטען מחדש.
עד הפעם הבאה.

All you need is love

אני מדברת איתו לפעמים. ואני מדמיינת שאני שומעת אותו משוחח איתי. לא את הקול הפיזי אלא את הקול הפנימי. האמיתי. זה שלא יודע לשקר. שלא לובש את מסכות השליטה והדעת. שמבין את מהות השמחה והעצב.
האובדן שלו מעמיד אותי בכל יום מול שאלת הזוגיות, אל מול אובדנה. שאלות על האהבה, שהיו קיימות גם כשהוא היה, ההבדל הוא בזווית הראיה.
להסתכל על החיים המשותפים כשאני על העגלה המתגלגלת לה בשלווה יחסית, בדרך אל יעדים שהצבנו לנו יחד, זו זווית אחרת לגמרי מהזווית של האלמנה. אם להמשיך את האנלוגיה אז, לפני כשנה וחצי נפל גלגל, העגלה נעצרה בכיוון אחר מהכיוון בו היא נסעה, היה רק ערפל לפני, חשבתי שחרב עלי עולמי, את הגלגל הזה לא ניתן היה לתקן ואני אישה אז אני גם לא יודעת איך להחליף . קפאתי. לא יכולתי להמשיך ולא יכולתי לרדת. אבל הייתי חייבת  לנוע כי אני כפופה לחוקי החיים והייתי חייבת למצוא דרך. הגלגלים היחידים שעבדו היו גלגלי השיניים בתוך ראשי, במחשבות על גבי מחשבות שלא הובילו אותי לשום מקום מוכר. (ולמען הסר ספק, גם אני גלגל,אני גם גלגל....)
הרגשתי שאני צריכה נס.
התרגלתי שיש שם מישהו לסמוך עליו. התרגלתי להיות אישה שסומכים עליה.
אז..... אולי לא כל ההרגלים המשותפים שלנו חייבים למות ? אולי אני יכולה להמשיך לסמוך עליו? ועכשיו אני אעשה גם את החלק שלו, אני אהיה זו שתסמוך גם על עצמי. כמו שהוא עשה בחייו.
בעיתות מצוקה אני פונה אליו. שואלת, מדברת, שומעת אותו. ואז בוחרת מה לעשות. כמו מגדלור באפלה.
שאלת הזוגיות והקשר עולה בכל פעם מתוך האובדן. אני חושבת שכל כך הרבה שנים חייתי בתוך קשר שאני לא מבינה את המשמעות של כל זה בלי הקשר שלנו,  האם התמכרתי?
זה מעסיק אותי ואני תוהה אם זה מעסיק אותי בגלל מבנה אישיות או בגלל האלמנות? בגלל התהום הזו שנפערה?  האם הצורך למלא אותה נובע ממנה עצמה? מהצורך היסודי שלי לאהוב ולהיות נאהבת? וככל שעובר הזמן אני מודעת להפרדה המלאה בין בן זוג והורה. יהיה איתי גבר, אוהב אבל הוא לא יהיה אבא של הילדים שלי. יהיו הפרדות טבעיות מתוך עובדות החיים. זה יהיה שונה לגמרי. איך יראו חיי? איזו אישה אהיה למישהו שהוא לא אבא שלהם? עד כמה משונה עוד העולם שלי יהיה?  התשובות אף פעם לא פשוטות. וזה לא פלא. גם כשהיה חי התשובות שלו לא היו פשוטות. לפעמים הן היו מתסכלות עד אימה. בכל מקרה הן היו תמיד מחוברות למציאות מזוית ראיה שונה משלי, שפתחה לי את ספקטרום הצבע. האפשרויות לא פשוטות אמנם אבל הן גם מלהיבות , מעוררות בי התרגשות אפילו. אני אישה עצמאית, בכל מובן, כבר הקמתי משפחה, הספקתי ב 44 שנותי לבנות לי חיים. אני לא צריכה שום פונקציה למלא. רק אהבה.
זוהי ילדותי השניה, אני חוזרת בגיל 44 לגיל 24. לגיל 16.כמעט אותן שאלות שהיו לי אז חוזרות, והפעם התשובות רבגוניות, הבחירות אמיתיות, ההנעה סולארית.
יוצאת מהקיפאון.
אני יורדת מהעגלה, לוקחת רק את התרמיל שלי על הגב, מכניסה פנימה רק את מה שהכרחי, ואלך לי ברגל. אחווה את הנוף דרך הרגליים שלי.  האופק מהזווית הזו , הרבה יותר קרוב. אבל זה לא שלילי. ככה זה. פשוט. וכמו בכל מצב יש פה טוב ויש פה רע, לפעמים אשרוק בהנאה ולפעמים אזיל דמעה אבל לא אעמוד, אמשיך ללכת ועם הזמן אראה לאן הדרך החדשה הזו מובילה אותי.

Relax, nothing is under control

המשפט הזה הידהד לי כשנכנסתי הביתה  וראיתי שהכלים לא הדיחו את עצמם, ככה שזה לא הפליא אותי בכלל, שהם עשו איתי תחרות גובה.     הכביסה לא ירדה מהחבל.  ומכונת הכביסה לא התרוקנה לבד. הר הבגדים שהורדתי לפני כמה ימים  הלך וגדל במהלך הזמן,  לא התקפל אחד אחד ועבר בצעדי ריקוד לארונות .
עוד הפתעה ציפתה לי כשפתחתי את המקפיא כדי למצוא רעיונות לארוחת צהריים למחר והדבר היחיד שגיליתי שם זה ההד שלי שענה לי "ריק" בחזרה.
עברה לי מחשבה אפופת פאניקה. אני מאבדת שליטה.
התיישבתי בייאוש על השיש והתחלתי לבכות. ואז צחקתי. שליטה. מצחיק.
נזכרתי בצורך שלו להחזיק בהגה. להיות בשליטה. בהתחלה זה הפליא אותי, אחר כך עצבן אותי ,אבל עם הזמן למדתי להיות משועשעת. התבדחנו על זה המון,בתוך מיני ויכוחים כאלה, שיש לזוגות ותיקים שיודעים בדיוק איפה עוברים הגבולות אצל האחר ומנסים בכל זאת לעבור, אפילו טיפטיפה, רק עם הציפורן של הבוהן. רק עם הבוהן. רק עם כף הרגל. הופ אני ליד ההגה.
זוזי.
לא בא לי.
נו.חיוך
משיכת כתף.
שתיקה.סטטוס-קוו קצר.מבט ארוך חודר. צחוק משותף.
זזתי.
והילדים: אבא, למה אתה לא נותן לאמא?
והוא מספר להם את סיפור התאונה על הימים של ההרכב שהיה נוסע ומנגן בכל הארץ. תמיד זה היה הוא שנהג את הוואן,על הנגנים וכלי הנגינה . יום אחד מישהו התעקש להחליף אותו, הם נסעו ברמת הגולן בכביש צר, תלול ומפותל ומולם הגיחה משאית במהירות שיא. התנגשות חזיתית. הוא האמין שאם הוא היה נוהג זה לא היה קורה. מאז הוא תמיד היה ליד ההגה. לא ויתר עליו.
כשהייתי נוסעת עם הילדים ובלעדיו, וזה קרה הרבה, הוא היה כמו אריה בכלוב. חבר שבא לנגן איתו בזמן שאני הייתי איתם בחוץ, סיפר לי כמה לא שקט הוא היה, "אי אפשר היה לעשות איתו כלום, הוא היה לא מרוכז, עד הרגע שהוא שמע שאת כבר בתוך העיר. אז התחילה המוסיקה, רק אז הוא התחיל לנגן".
הוא בעצמו היה המון על הכביש. נהג את עצמו להופעות ולקונסרבטוריונים למוסיקה.
אז הוא עשה ביטוח נגד תאונות.
ומת מסרטן.

חיליק

גרתי באותו רחוב במשך כ 17 שנים. עברתי בו פעמים אין ספור. קפצתי את אותן המהמורות ,עם המכונית שלי, לפעמים בנסיעה איטית תוך כדי התחשבות בקפיצים של האוטו ולפעמים בדהרה פראית תוך כדי מחשבה אובססיבית על היעד.המשפחה שלי. והכרתי כל בית, כל שיח שכוסח, את כל הצמחים שהחליפו עליהם, ואלו שלא.
שיננתי את צבעי הבוגנוויליות אל מול הים האפור. ידעתי בדיוק מאיפה לעקוף בחורף כל שלולית שניקוותה לאגם. ובכל פעם שהוצאתי את האף מהבית שלי, ראיתי פנים מוכרות. עם חלקם דיברתי וחלקם נותרו ללא שם.
באמצע הרחוב, בבית דירות שחלונו פונה לרחוב, במשך כמה פעמים ביום, עמד איש כבן 70 ועישן. עמד והביט ברחוב. בחורף עם מעיל ובקיץ ללא חולצה כלל. הוא היה חלק מהנוף שלי. חלק מכל מה שהיה זר ומוכר. חלק מכל מה שאהבתי רק בגלל שהיה חלק בלתי נפרד מחיי. קבוע. הייתי מחפשת אותו בכל פעם שעברתי שם.
הוא אף פעם לא אמר לי שלום. גם אני לא.
יום אחד החלטתי לצייר אותו. האפשרות לעמוד עם כן ציור מול הבית שלו ולארוב לו היתה לא הגיונית בעליל. החלטתי לצלם אותו. שבועות הסתובבתי עם מצלמה. מחכה לרגע שאוכל לצלם אותו בלי שישים לב. זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא היה בנקודת תצפית מעולה.
איכשהו הצלחתי.
ציירתי אותו ונהנתי מכל פרט. למדתי להכיר אותו הרבה יותר טוב. במהלך הזמן שציירתי אותו כל בני הבית למדו להכיר אותו. כל פעם שהם עברו שם הם סיפרו לי אם ראו או לא ראו את האיש בחלון.
לכשהשלמתי את הציור, עצרתי יום אחד אל מול חלונו. ירדתי מהמכונית והצגתי את עצמי. סיפרתי לו שציירתי אותו ואיפה אני גרה ושיבוא מתי שהוא רוצה. למדתי שקוראים לו חיליק.
והוא בא לראות את הציור. כשערכתי תערוכה הוא היה אורח כבוד. מאז, בכל פעם שעברתי ברחוב עצרנו לדבר. זרמה ביננו חמימות.
היום, שנה אחרי שלא ראיתיו, עברתי ברחוב הזה. שהיה כל כך שלי . אוטומטית הרמתי את הראש כשעברתי מתחת לחלונו. והוא היה שם, עם הסיגריה. עצרתי את הרכב ואמרנו שלום ובבת אחת עטפו אותי שלל זכרונות של תקופה. כל תקופת הציור שלו חזרה אלי. הבדיחות בבית, על כל נמש בבית החזה שלו. על זה שהוא כמו הרצל רק בלי הזקן.  איך נאמנו את הנאומים שלו. איך גיליתי שמראה של אדם מגלה כל כך הרבה על האישיות שלו. ונזכרתי בבהירות בתחושת הביטחון, היציבות והקביעות שייצגה בחיי אותה תקופה.
ועכשיו אני מבינה שלצייר אותו היה  גם לתאר את חיי דאז.  ואני מבינה עד כמה כל מה שקבוע הוא גם למעשה רעוע. ואני מבינה שהצורך לתעד את עולמי בציור הוא צורך בסיסי שלי לשמר את הקיים ושזה כמעט כמו לנסות להחזיק מים בשתי כפות ידיים.

עליזה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

אחת לשבועיים אני פוגשת את עליזה שבאה לעזור לי לנקות את הבית.  אישה יפה להפליא ומטופחת, לא צעירה, מצ'כיה כמדומני, העיברית שלה משובשת אבל אפשר לדבר איתה שיחות עומק למרות הכל, היא חדת מחשבה ולבושה בקפידה ובטעם. לא טעמי כטעמה ובכל זאת טוב טעמה.  גרושה וחיה עם בתה שלומדת באיזשהו מוסד להשכלה גבוהה. והיא  מצחיקה אותי עד דמעות.
מדי פעם אני שואלת אותה, "עליזה, מה עם איזה בחור? יש לך מישהו?"
התשובה שלה מהירה. כאילו ירו אותה מאקדח. עוד לפני שהספקתי לגמור את השאלה, כבר יש לה תשובה מוכנה,
"למה אני צריכה זה? מה רע לי,כמו עכשיו? ככה אין מישהו בא מבלבל לי מוח שלי. יש בת, אוכלת אוכל מה אני מבשלת, לומד, יש עבודה, ויש גם שקט בראש שלי. לא צריך מישהו יגיד לי ככה וככה"
אני צוחקת.עם כל כולי "אולי בשביל אהבה?" אני אומרת לה
"פףףףף, אהבה, מה אתה מדבר?! אישה באמת צריך מישהו יבוא ללב שלה. אבל גבר, לא אכפת לו לב שלה. אכפת לו ממממ שלו. וממממ שלה. לא לב. אני לא רוצה להגיד מילה לא יפה בגלל ילדות כאן ושומעות כל מילה. את מבין אותי. לא?"
אני מבינה ומתגלגלת מצחוק, והיא גם, שועטת עם כוס הקפה שלה והסיגריה למרפסת.
הבת שלי שואלת אותה- " המעיל שלך זה פרווה של דוב?"
"כןןןןן, איך ידעת? חמודיל'ה? זה אני הבאתי משמה. זה אמיתי, לא סינטטי, ככה אני יכול ללבוש רק משהו קל למטה"
"אמא, את לא רוצה כזה?"
"לא, אני לא יכולה להרשות לעצמי"אני אומרת לה ומכניסה עקרונות למקום בו נמצא בדרך כלל הכסף," אני לא אוכלת בשר, אז איך אני אלבש פרווה?"
"אוי, נו, באמת" עליזה אומרת ומבטלת במחי יד מטופחת את כל העקרונות ההומניים לפיהם אני חיה. והבת שלי מלטפת את המעיל ואומרת, "אמא, תרגישי איזה דובי נעים יש לה"
אנחנו נפרדות ממנה לשלום, בדרך היא ממלאה לי את המחשבות.
על אהבה, על הצימחונות.
לב בריא זה לב חם ואוהב. אבל יש עוד תנועה שמובילה אותנו בסיפור החיים. הפחד.
כמו במשחק הזה, משיכות חבל, צד אחד מושכת האהבה וצד שני מושך הפחד, ואנחנו נמצאים על החבל הזה, לפעמים נוטים לכאן ולפעמים לשם. עליזה נמצאת במקום של הפחד. אני לא יודעת ממה היא פוחדת, זה שלה לדעת, אבל כל עוד אדם לא מונע מאהבה, הוא בהכרח במקום של הפחד. בדיוק לכאן התחברה לי הצמחונות שלי, שאליה אני באה מאהבה,וחמלה. לא רוצה שאף חיה תיפגע בשביל שאני אהיה שבעה, בשביל שיהיה לי חם.
חברה שאלה אותי יום אחד
"אז מה? אהבה זה יותר מושך או יותר מפחיד"
עניתי לה
"מפחיד כמה שזה מושך"
וככה אני רואה שהעולם שלנו מתנהל, כולנו צמאים לאהבה. אהבה בכל מובן, אהבה לילדים, לבן זוג, לעבודה, לתחביב, להורים וכו' וכו' וכו' אבל אנחנו פוחדים ממנה ולכולנו יש סיבות טובות. היא יודעת להכאיב כהוגן, וככה אנחנו מעדיפים להסתגר בפחדינו והיא נשארת חלולה. ריקה. שטחית.
זהו שיקוף של תרבות.  כי אהבה, כל אהבה, לכל דבר, דורשת רצון, פתיחות ,זמן, וקרקע מתאימה לצמיחה .
יש זרם ביוגה שנקרא- קרמה יוגה. הרעיון המרכזי בו הוא עשיה לשם העבודה עצמה ולא לשם התוצאה, שזו למעשה אחת ההגדרות לאהבה. הזרם הזה טוען שאם המוטיבציה שלך תהיה אהבה, בכל עשיה שלך, תוכל להגיע לשחרור.
אני מאמינה בזה אבל אני רחוקה מלהיות אמא תרזה, בנתיים אני עדיין מחפשת את הדרך לאהוב יותר. ומגלה שיותר מאשר אני שואפת להגיע לשחרור, אני שואפת להיות מסוגלת לשחרר.

"If You Love Somebody Set Them Free"

If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me

If you love somebody, set them free

If it's a mirror you want, just look into my eyes
Or a whipping boy, someone to despise
Or a prisoner in the dark
Tied up in chains you just can't see
Or a beast in a gilded cage
That's all some people ever want to be

If you love somebody, set them free

You can't control an independent heart
Can't tear the one you love apart
Forever conditioned to believe that we can't live
We can't live here and be happy with less
So many riches, so many souls
Everything we see we want to possess

If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me

חלקת אלוהים

הוא קבור בחלקת אלוהים קטנה. כשאני הולכת לשם, אני מתיישבת לידו, ומסתכלת סביב, אני אוהבת את המצבה שלו. הסלע הזה. משקף את מי שהוא היה.  יציב, ומוצק.  אני אוהבת את העץ שמחליף את עונותיו, נשכבת על הבטן, מביטה ניכוחה. רואה את הר הכרמל באופק.והאופק קרוב. הוא משקיף עלינו. מתהפכת על הגב  ומתפעלת  מתצורת העננים, מציפורים בודדות שעפות בתוך שמיים כסופים. זהו זמן תפילה בשבילי.
לשכב שם על האדמה, קרוב למקום בו הוא קבור, אני מצליחה לדבר איתו. משהו באקלים שם שונה, לפעמים אני מרגישה שהוא קצת מיסטי אפילו, ואני "מתקשרת" איתו. הוא "מתקשר" איתי.  אני שוכבת שם על הדשא ומרפה,  והמחשבות מתחילות לזרום בעצמן, מצאתי את עצמי שואלת אותו על קשר, מה היתה המשמעות שלו ביננו.  נזכרתי שלפעמים הרגשתי בודדה גם כשהוא היה חי. ובכל זאת לא כמו עכשיו. אחרת.
אז שאלתי אותו על זה, וכתשובה עלה בי הזיכרון הברור של העומק הרגשי שחלקנו במהלך השנים, שהלך והעמיק עם הזמן.
הבנתי.... משמעות של קשר עמוק הוא זמן ואהבה. חיבור של זמן ואהבה הוא קשר אמיתי ומשמעותי.        זמן+אהבה=קשר.
הרגשתי קצת כאילו גיליתי נוסחא מתמטית חדשה. איך שלא נחבר את האיברים השונים במשוואה הזו, תמיד נגיע לשיוויון. איך שלא נהפוך את זה ונחבר, זה מייצר איזושהי משמעות הגיונית. קצת כמו נס מתמטי.
הוא ואני חלקנו אהבה, חלקנו קשר,חלקנו אותו לאורך זמן. וככה גם עומק הגעגוע.
לכאורה הקשר הזה נגמר במותו אבל לא ממש, לא באמת.  אני מצליחה להתחבר אליו, בזמן האחרון מאיזה מקום עמוק בתוכי. ואני יודעת מה הוא היה אומר על דברים, איך הוא היה חושב, וחלק מהדברים שאני חושבת ואומרת זה הוא בכלל.
שכבתי על הדשא לידו ובכיתי. לא ברחמים עצמיים, אלא בכאב ובאהבה ובגעגועים.הרגשתי שהקשר ביננו חי באופן אחר.
באותו רגע הבנתי גם את הבחירות שאני עושה מאז מותו.
אני אמנם צמאה לקשר, עמוק ומשמעותי וחי בכל מובן. ובכל זאת, במידה רבה, רוויה מהקשר איתו. החיבור ביננו הוא שהזין את האהבה שלנו, בהתחלה רק כזוג. ואחר-כך את האהבה לילדים, למשפחה. היינו מעין גנרטור רוחני, ככה זה באהבה, היא מפיצה את עצמה והכרחית לקיום וליצירת התא המשפחתי.
כשהוא נפטר, נכבה האור. עלי למצוא דרך להדליק אותו מחדש.
אבל איך?
זו שאלת השאלות
אני שואלת אותו את זה בכל פגישה. והתשובות שלו מתאימות בדיוק לאופי אהבתנו. לא לוותר על משמעות ועומק.ולא לוותר על עצמי. הקשר עם עצמי, זה הקשר שמזין את הקשרים האחרים בחיי.
לוותר על עצמי, על משמעות, על עומק, זה יהיה להרוג את זכרו. הוא בחיים לא היה מסכים לבחירות כאלה.
הוא קבור במקום כל כך יפה, שלהיות שם מזכיר לי עד כמה אני קרובה לאלוהים. למרות שהוא מת, ועל אף אלמנותי.

הים ואני

קיבלתי על עצמי אתגר, לכתוב פוסט שלם שהוא לא על אלמנותי. בהתחלה זה הצחיק אותי, לא חשבתי שיש משהו כזה בחיים שלי,אחר כך זה העציב אותי, כי הבנתי שיש המון דברים כאלה בחיים שלי. ואז הסתבר לי שכנראה זה תמיד שם  גם כשלא.  לכשהתרגלתי לרעיון, חשבתי שאולי זו נקודה נכונה על רצף הזמן, להביא לכתב גם רגעים אחרים בחיי. כי הבלוג הוא אמנם על האלמנה אבל היא בכל זאת בדרך החיים. אז הנה פיסת חיים.... רגע בחייה....
יצאתי הבוקר להליכה בים.
לבשתי טייץ מפוספס, שמלת מיני, תיק קטן והלכתי לי לבד, והלכתי יחפה.
דרך החול ודרך האויר הצלול שאבתי לי כוח חיות. ושיחקתי לי משחק. אלו המשחקים האהובים עלי. משחקים בתוך החיים. משחקים קלילים ומלאי הומור. אני חייבת לעשות קצת צחוק מהחומרים שיש לי.
הסתכלתי על הגלים וגם על אנשים. לומדים המון על החיים רק מלהסתכל על הגלים. ועל אנשים רק מלראות את הגוף שלהם ומה שהם בוחרים ללבוש.מקטעי מילים ספורות. הדבר הכי נחמד בכל זה הוא שאין לי איך לבדוק את ההשערות שלי וככה נקודות הנחה הופכות להיות עובדות.
ראיתי איש עם חולצה כתומה זוהרת. מאוד.כל בית החזה שלו היה בחוץ. הליכתו נמרצת.הוא רוצה להתבלט. המון אגו.הוא עבר אותי ומולי באה אישה עם חלק עליון מאוד רחב, צבע עור מקסים, חלק. והיא לבשה סטרפלס. בחירה מוזרה שלא מחמיאה ולא קשורה למזג האויר, היא משכה אחריה כלב ענק- הרבה כח פיזי יש לה. היא מנהלת את חייה איתו. חשבתי לעצמי. אל מול הים עמדו גבר ואישה, היא היתה לבושה בבגדים צמודים ורעלה כיסתה את פניה. הם היו מאוהבים. פתוחים באהבתם . ראיתי גבר בן 60 + לבוש בחלק עליון בסווטשרט ומעיל ובחלק התחתון , בגד ים צמוד צמוד בצורת תחתונים , העדפתי לא לחשוב על מה שהוא מנסה לומר.
חלף על פני זוג בגיל העמידה מתווכחים בסערת רגשות- תכנון להליכה רומנטית שהתחרבן וכנראה יהפוך להם את השבת.
וזוג דובר רוסית שנשמע כאילו הם הולכים להרוג אחד את השניה אבל מחזיקים ידיים באהבה גדולה אמר לי שאם אני רוצה להבין משהו מהסיטואציה עדיף שאלמד רוסית.ושהרבה פעמים רוסית נשמעת כמו שפה של מלחמה.ואולי בעצם הם החליפו מילות אהבה רכות בשפה קשה.
עזבתי קצת את האנשים והמבט שלי נפנה לגלים. והמחשבות עפו לילדים.
השארתי אותם בבית.עם חברים. וכל כך נהנתי מהזמן שלי עם עצמי שהייתי חייבת להרוס לי את זה עם רגשות אשמה:
למה לא לקחת אותם איתך? יה אגואיסטית! ילדים גם צריכים אויר צח וטבע!לא רק את!
הזכרתי לעצמי שהם היו מקטרים, שההליכה קשה, שהם צמאים, מתי חוזרים? משעמם!
וכן! רק אני! בכיף!
זה מיד השקיט את כל רגשות האשמה שלי עד האחרון בהם, הזדקפתי, חייכתי אל עצמי והמשכתי ללכת
נשמתי אל תוכי את האויר והקשבתי לקול של הגלים. הם באים והולכים ברחש נעים. חשבתי על זה ולמדתי מהים ,שהחיים דינאמיים ונתונים כל הזמן לשינויים, שלמרות ואולי בזכות זה אני צריכה למצוא את הקול המרכזי שלי ולהרגע, לתת לים של החיים להרים אותי ולהוריד ועדיין להישאר יציבה. עדיין להיות אותה טיפה בים שהיא חלק מהשלם הגדול ולכן היא בעצמה הים.
כשסיימתי את ההליכה של 4 הקילומטרים, עצרתי,שתיתי לי מיץ רימונים סחוט טרי טבעי ובמקום, הסתכלתי עוד קצת על הים, נפרדתי ממנו לשלום ועליתי הביתה אל ילדי, אל ביתי, אל שארית חיי.