לשכב שם על האדמה, קרוב למקום בו הוא קבור, אני מצליחה לדבר איתו. משהו באקלים שם שונה, לפעמים אני מרגישה שהוא קצת מיסטי אפילו, ואני "מתקשרת" איתו. הוא "מתקשר" איתי. אני שוכבת שם על הדשא ומרפה, והמחשבות מתחילות לזרום בעצמן, מצאתי את עצמי שואלת אותו על קשר, מה היתה המשמעות שלו ביננו. נזכרתי שלפעמים הרגשתי בודדה גם כשהוא היה חי. ובכל זאת לא כמו עכשיו. אחרת.
אז שאלתי אותו על זה, וכתשובה עלה בי הזיכרון הברור של העומק הרגשי שחלקנו במהלך השנים, שהלך והעמיק עם הזמן.
הבנתי.... משמעות של קשר עמוק הוא זמן ואהבה. חיבור של זמן ואהבה הוא קשר אמיתי ומשמעותי. זמן+אהבה=קשר.
הרגשתי קצת כאילו גיליתי נוסחא מתמטית חדשה. איך שלא נחבר את האיברים השונים במשוואה הזו, תמיד נגיע לשיוויון. איך שלא נהפוך את זה ונחבר, זה מייצר איזושהי משמעות הגיונית. קצת כמו נס מתמטי.
הוא ואני חלקנו אהבה, חלקנו קשר,חלקנו אותו לאורך זמן. וככה גם עומק הגעגוע.
לכאורה הקשר הזה נגמר במותו אבל לא ממש, לא באמת. אני מצליחה להתחבר אליו, בזמן האחרון מאיזה מקום עמוק בתוכי. ואני יודעת מה הוא היה אומר על דברים, איך הוא היה חושב, וחלק מהדברים שאני חושבת ואומרת זה הוא בכלל.
שכבתי על הדשא לידו ובכיתי. לא ברחמים עצמיים, אלא בכאב ובאהבה ובגעגועים.הרגשתי שהקשר ביננו חי באופן אחר.
באותו רגע הבנתי גם את הבחירות שאני עושה מאז מותו.
אני אמנם צמאה לקשר, עמוק ומשמעותי וחי בכל מובן. ובכל זאת, במידה רבה, רוויה מהקשר איתו. החיבור ביננו הוא שהזין את האהבה שלנו, בהתחלה רק כזוג. ואחר-כך את האהבה לילדים, למשפחה. היינו מעין גנרטור רוחני, ככה זה באהבה, היא מפיצה את עצמה והכרחית לקיום וליצירת התא המשפחתי.
כשהוא נפטר, נכבה האור. עלי למצוא דרך להדליק אותו מחדש.
אבל איך?
זו שאלת השאלות
אני שואלת אותו את זה בכל פגישה. והתשובות שלו מתאימות בדיוק לאופי אהבתנו. לא לוותר על משמעות ועומק.ולא לוותר על עצמי. הקשר עם עצמי, זה הקשר שמזין את הקשרים האחרים בחיי.
לוותר על עצמי, על משמעות, על עומק, זה יהיה להרוג את זכרו. הוא בחיים לא היה מסכים לבחירות כאלה.
הוא קבור במקום כל כך יפה, שלהיות שם מזכיר לי עד כמה אני קרובה לאלוהים. למרות שהוא מת, ועל אף אלמנותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה