החשמל חינם

                               

 
אלון אמר לי שזה מעצים לרקוד לצידי.
על הרחבה ניגש אלי מישהו שאני לא מכירה ואמר לי- לפני שאני הולך רציתי להגיד לך שזו חוויה לרקוד לידך.
נהנתי, זה מחמיא ,ורציתי גם להבין מה הכוונה אז חקרתי. כמו שאני אוהבת, חופרת לנצח.
ואני חושבת שהבנתי משהו.
אהבה הרי מתנהגת גם כמו אנרגיה חשמלית ואצלי היא מאוחסנת, עד שאני באה אל הרחבה.
שם, מתחיל מחול השדים.
במותו הותיר כאן אהובי את מהותו ואני, הרגשתי מיד איך אני עוברת טרנספורמציה והפכתי להיות לאהבתו המפעפעת. בתחילת האבל לא ידעתי מה לעשות עם כל המטען העודף הזה ורוב הזמן הרגשתי שאני כנראה מתחילה לאבד את שפיותי ולא רחוק היום בו התהליך יגיע לסיומו ובאמת לא אמצא אותה יותר.
אבל, למדתי ועדיין מוצאת דרכים לתעל את האנרגיה הזו.
על הרחבה אני מרגישה כמו ביטוי למוסיקה שלו. הוא מנגן, הוא הקצב ואני עדיין מחוברת אליו בנימי נפשי, ואולי נדמה לאחרים שאני נובעת מתוך עצמי ואולי זר לא יבין זאת, אבל  בזכות עבודת האבל המפרכת שעשיתי, מצאתי את היכולת להטמיע בתוכי את החלקים שלו שאהובים עלי , ועדיין להשאר פתוחה לאהבה מכל כיוון.
ככה כשאני רוקדת אני מפזרת על הרחבה בנדיבות את אהבתי.אהבתו. אהבתינו.
אני רוצה ומוכנה להתאהב שוב, מצפה בשמחה שקטה שיכנס לחיי גבר שמתאים למובני חיי.
אבל בנתיים אני רוקדת . מנגנת את המוסיקה ומפיקה חשמל, נטענת באנרגיה שאני זקוקה לה על מנת לקיים חיים מלאים.
כשאני רוקדת אני משחררת את  המטען העודף הזה אל החלל. מי שער מספיק מבחינה רגשית מזהה את זה. מי שיכול גם סופג את זה. מי שחזק יכול להחזיק בזה.זהו ריפוי.
הבנתי את זה באופן מוחלט כשראיתי שוב ושוב שאחרי ערב של ריקודים אני מרוקנת.
חלולה.
החלל הזה שבתוכי הוא אבן שואבת. הוא מגנט. הוא מושך אליו את הקטבים שסביבי ואני בוחרת. בדרך כלל בוחנת ארוכות לפני הבחירה. נותנת קודם כל לגוף להביע. והגוף שלי נמשך.
אבל אלון הוא גבר נשוי.
גבר שבגברים אמנם. חזק. שרירי. רחב. מוצק. נדיב. רך.
נמשך אלי בגבריות בטוחה ושקטה אני חשה את התשוקה שלו  וכנראה שהוא את שלי. הוא רוצה ואני לא פחות. אולי אפילו יותר.
ובכל זאת הגבול אצלי ברור. אני חומת סין. בצורה. אין מעבר למי שאינו חוקי.
הוא מנסה. הוא גבר מנוסה.  
מחמיא לי, מחזר. מזמין.
ואני עוצרת. לא פותחת פתח. רוקדת , פתוחה.
מחוץ לרחבה אני קרחון. רשמית כמו פקידת סעד.
שלום שלום ומה שלומך. תודה. להתראות.
תמימה וחכמה. עומדת על המשמר. שולחת אותו בכל פעם מחדש באופן העדין הזה, לאישתו היפה.
הביתה.
לאהבת חייו.
ובאותה נשימה גם מתפללת שיגיע האיש הנכון ובעל הרשיון לאהוב אותי ולנסוע איתי ברכבת ההרים והשדים שהחיים המשותפים מזמנים.
אהבה.
היא נמצאת סביבנו בכל מובן, מייחלת שנאסוף אותה, שנחיה אותה ואנחנו שבריריים לעומתה, מעדיפים לחיות על קו הדמדומים של הריגוש ואובדנו מאשר לחוות את האהבה במלוא עוצמתה שתסחוף אותנו בעל כורחנו אל מעבר לגבולותינו. שתופסת אותנו לא מוכנים ואפילו שאנחנו ערומים מולה וללא מגפיים היא משליכה עלינו את בוץ המציאות הטובעני ומצפה מאיתנו לשכשך ולבעוט ברגלינו מספיק חזק כדי לעבור הלאה. כדי להתקדם. כדי להתפתח. היא מכריחה אותנו להפעיל את מנוע ה 4*4 ולהחלץ מהבורות ולהמשיך לנוע לעבר הפאטה מורגנה שהיא הציעה לנו בהתחלה.
מצפה שנייצר אותה מתוכינו, מעוצמתינו.
אנחנו אמונים על ייצור החשמל. אנחנו שומרי להבתה.
אין אכזרית ממנה. אין רכה ממנה ואין נצחית ממנה.
בעולמנו המהיר והחד פעמי, לעיתים מאבדים את האמון בזה. אבל היא תגלמות כל העולמות.
אלון צריך להתניע את אהבתו לאישתו בכוחותיו שלו. הוא צריך לייצר חשמל ולשחרר אותו בכוח המודעות שלו. היצר כבר לא עובד איתה. התשוקה אליה כבר לא מספקת אותו. היא המובן מאליו.הוא גם.
זה לא משנה שהיא יפהפיה בכל קנה מידה .היא מוכרת.
והוא רוצה להרגיש שוב צעיר, שוב חי, שוב כובש ללא הפסקה והפעם עם הנסיון של 50 שנות. וזה לא פשוט.
המנוע נחלש עם השנים, ואז כשהוא פוגש בפרץ של אנרגיה שכמותי על הרחבה המנועים פועלים על אוטומט. הוא לא צריך להתאמץ. כוחות המשיכה הטבעיים פועלים.
וזה יפה וזה בריא וזה נעים ואני שמחה להיות שם. נהנית יחד איתו מהחוויה הזו. מהריגוש.
אין על כוח המשיכה.
אבל שילך אחר כך הביתה לאישתו ויאהב אותה כמו שמגיע לה. 
בחברה שלי, החשמל הוא בחינם.

*בחודש הקרוב
למנויים חדשים :)

שער

                                                                      
הנה כמה חדשות מהמחתרת.
I went under
עברתי מתחת לכל הראדרים. גם מתחת לראדרים של עצמי. אל המקום שבו המשמעויות נגלות בפני ללא מאמץ לגלות.
פשוט לחיות. לחיות פשוט.
גיליתי שם, מתחת לראדר חיים שלמים.
ועוד גיליתי שם שינוי במימד הנזקקות.
נפתח לי שער.
יש פתגם האומר שכל דלת שנסגרת פותחת אחרת. או משהו דומה. עם טריקת הדלת באלימות על חיי הקודמים, הפעלתי את כל יכולותי וכישרונותי כדי לפתוח את דלת חיי החדשים. ניקיתי, עדרתי וגרפתי את העשבים השוטים אל מחוץ לחצר, הדלקתי אש וישבתי להתחמם ולהזכר לאור הלהבות היפות והטובות.
את העצים וצמחי המרפא עדרתי, טיחחתי והשקתי ואיפשרתי להם ללבלב בגינתי הקידמית. תליתי ערסל ושכבתי לי מדי פעם. מתענגת על הרוח הקלה. נרדמת לי מעת לעת.
בגינתי האחורית השארתי את כל צמחי הנוי, את הפרחים שצימחו על פני שנותי, הפרחים הצבעוניים, המגוונים,הריחניים, שמעלים בפני זכרונות של רגעים יפים המתפרשים על פני השנים, אותם אירגנתי מול חלוני. מדי פעם הם מחיים חיים אחרים. וכשמספיק לי אני מורידה את התריס והולכת לי לשבת מתחת לעצי הפרי או בגינת התבלין.
ככה, 4 וחצי שנים אחרי, ודברים נכנסים למקומם. שוב. שנה חדשה ומיקומים חדשים.
אני לא סוחבת איתי את אלמנותי. את כאבי. את החלל הבולע אלא נושאת את משא חיי באהבה.
אני חיה את חיי עם ולמרות ואף על פי. בשקט, בשלווה, בשמחה.
מגשימה חלומות, חולמת עוד.
ומה באשר לאהוב? חבר?
אני שקטה גם שם.
גיליתי שאהבה היא בתוכי.
אני מלאה בשקט.
מלאה בידיעה שקטה שהכל מתחבר ומסתדר. כשיבוא מישהו מתאים זה יהיה נפלא ונהדר וגם אם לא נפלא ונהדר זה יהיה מה שזה יהיה, ואולי זה יכנס מחר אבל יותר הגיוני שזה יקח עוד קצת זמן, וזה נפלא באותה המידה.
באותה המידה.
ככה, מתוך נקודת איזון מופלאה שכזו אני מתנדנדת לי בין רצון ואי רצון ובונה לי נזקקות שונה, כזו שבאה מתוך מודעות לעובדה שאם אני לא צריכה כלום ואף אחד, אשאר לי ככה בפסגת בדידותי המזהרת, ואם אזדקק ללא יכולת לנשום בלעדיו אשאר בודדה בחשכת תהומותי.
רצון וצורך פותחים שער. 
המורה שלי אמר לנו בהודו:  
 If you have to fall in love with someone, fall in love with you
וככה אני יוצאת לי לרקוד. בחדר למעלה יש טראנס וטכנו. אני עוצמת עיניים ורוקדת לי צורות ומקצבים. כל מי שרוקד לידי הוא חבר. ככה התחיל לרקוד לידי חבר של חברים. איש נשוי. בלי לדבר מילה תיקשרנו. זה היה פיזי לגמרי אבל לא נגענו. המשיכה היתה חזקה אבל לא מימשנו. רקדנו. נטו. גבר ואישה.
הדבר היחיד שהוא אמר לי היה:
"אני אלון ואני נשוי באושר"
ואני אמרתי לו:
שזה הכי משחרר לשמוע את זה וחייכתי חיוך רחב ושמח.
השתחררתי מהמחשבה שהוא מתחיל איתי.
ריקוד נטו.
חזרתי הביתה שיכורה מאושר. מסטולית מהאויר. הרגשתי לאות בכל הגוף כשהתרפקתי לי בין הסדין לשמיכה ונרדמתי עם חיוך.
התעוררתי מאושרת והבנתי שאני מסתפקת במה שיש.
יש לי חבר חדש. ששייך לחיי החדשים. שלא קשור לאלמנותי. שלא קשור לזוגיות. שלא קשור לילדים אלא רק לאהבתי החדשה והמתפתחת.
הריקוד.
וזהו המקום עליו דיבר שיבוג'י, המורה החכם שלי. מקום של אהבה לעצמי . נקודת תצפית ממנה אני רואה בבהירות את האחרים, את הקרובים אלי, את אהוביי.
מקום לטעות ולסלוח. לרצות ולהתרחק. לרצות ולא לדחוף לשום מקום. להתקרב ולא ללכת לאיבוד. לצחוק ולזכור שאני יודעת כאב. לבכות ולזכור שאני יודעת שמחה. להיות לבד אך לא בודדה. לדחות משהו בכוונה לא לפגוע. להימשך לגבר ולא לממש את המובן מאליו.
לבחור
לחיות.

סרטן ואהבה

                                                                        
נסעתי לי ברכבת מחיפה לתל אביב, מימיני הים, משמאלי ההר. עומקים וגבהים ואני בתנועה . בין לבין והמחשבות עפות. שרשראות שרשראות.
המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה שאהבה היא בריאות. ושלא כמו רוב המחלות, היא לא עוברת. אפשר לנסות לדכא אותה אבל אם היא עמוקה ואמיתית זה לא עובד. זה לא עובר. היא יכולה להיות אכזרית וקשה אבל היא לא תעבור.
מחלות עוברות , אהבה לא!
ואז באופן טבעי לי, חוליה חדשה בשרשרת המחשבות הזו עלתה והפכה את השרשרת הזו, חשבתי על אהובי שנפטר, ועל זה שלא רק האהבה לא עוברת, יש גם מחלות שלא עוברות, כמו הסרטן , שהרפואה המערבית מחפשת לה תרופות שונות ומשונות וגם מוצאת לה כאלה שהן קטלניות לא פחות ממנה עצמה.
לפעמים נדמה לי שהטיפול בסרטן חולני יותר מהמחלה עצמה.
ושוב חזרתי לחשוב על האהבה, על כך שברגע שהיא משתכנת בלב היא גדלה ומשתכפלת, בצורת ילדים,  בצורת ציורים, מוסיקה, פיסול, בישול, כתיבה ועוד ועוד. יש לה צורך להתפתח ולגדול.
חשבתי על כך שהיא עקשנית, כשהיא משתכנת בליבי היא לא מוכנה להתפנות,שום דבר לא יכול לסלק אותה. ובמובן הזה ככה מתנהג גם הסרטן, מתישב לנו בגוף ברמת התא ומשכפל אותו בעקשנות.
ובכל זאת, חשבתי, הוא החולי והיא הבריאות.
ואם הם עומדים האחד מול השניה ואם הוא החולי והיא הבריאות ובכל זאת יש בינהם קוי דמיון משיקים, אם היא האור והוא החושך אז רק אם נשכפל אותה באופן מודע ויסודי נוכל אולי לטפל בסרטן .
המורים הרוחניים הגדולים טוענים שאי אפשר לסלק חושך בעוד חושך. רק כשנכנס האור החושך מתפוגג. פילוסופים מגדירים חושך כהעדר אור ואני, מגדירה את המחלה הזו כהעדר אהבה.
כל עוד יש בגופינו אהבה הוא גוף חי.
הסרטן היא מחלה המתפשטת מרמת התא ורק אהבה החודרת לרמת התא יכולה לסלק אותה.
ואיך? שאלתי את עצמי. איך אפשר להחדיר אותה לתאי גופינו ?
כל כך הרבה מסתורין.
המדע מקדיש את עצמו למצוא רפואה למחלות בכלל ומחלות כרוניות בפרט.
הרבה כסף מושקע במחלת הסרטן.
אולי הפתרון נמצא במכלול.
עלינו למצוא דרכים לסלק את החושך ולהחדיר את האור.
נזכרתי.
פגשתי לא מזמן גבר, חברה קרובה הכירה לי אותו. ומצאנו חן האחד בעיני השניה. התחברנו.
ויצאנו ובילינו וצחקנו ונהננו מאוד האחד מהשניה. רצינו להמשיך להיפגש ויותר. רוח חיים חדשה נכנסה לחיי. משב רוח רענן.
ומתוך שמחת המפגש גיליתי שהוא מתעורר בבוקר ודבר ראשון פותח את המסך לראות חדשות-
אני רואה בהן רעל . מוחדר ישירות למוח.
די. תפסיק . זה לא בריא אמרתי לו.
הוא שתק. הביט בי וחייך בתמיהה, אולי חשב לעצמו, היא חמודה ללא ספק אבל קוקו.
ואז הוא יצא החוצה ועישן סיגריה-
אני רואה בהן רעל. מוחדר ישירות לריאות ומשם למחזור הדם.
די. תפסיק. זה לא בריא. אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי וענה לי שזה קשה להפסיק. אולי אם נתנשק כל הזמן, הוא אמר, לא יהיה לי מקום לסיגריה בפה.
 תשמעי, זו תהיה סדנת גמילה מושלמת. זה סטארטאפ.
חייכתי. מושלמת בשביל מי? שאלתי את עצמי.
ואז יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר והוא שם שתי כפיות סוכר בקפה שלו.
די. תפסיק. זה לא בריא. חשבתי לי וכבר לא אמרתי כלום.
אבל נפל לי אסימון. הבחירה שלי נעשתה. כזה אני לא רוצה.
זה בנוי מרעל. ממחלה וככל שיש בגוף כלשהו יותר רעלים ככה יש בו פחות אהבה.

נחזור אל רכבת המחשבות.
הבנתי משהו. הבנתי שכדי להלחם במחוללי מחלה , אנחנו צריכים להכניס אהבה אל תאי גופנו.
רובינו מאמינים שבן זוג יעשה את זה ותולים את כל תקוותינו בבן הזוג הנכון. מהר מאוד אנחנו מגלים שהפרפרים בבטן נעלמו. מי שאשם בזה הוא כמובן שוב הבן זוג, ההתאמה. אי לכך יוצאים שוב למסע לחיפוש בן זוג מתאים.
או לחלופין נשארים אתו ומנסים לשנות אותו שיתאים לנו ויספק אהבה לתאי גופינו העייפים.
אז זהו.
זה לא זה.
זה לא ככה עובד.
אהבה היא אנרגיה ברת שכלול וכל אחד מאיתנו אחראי על עצם קיומה, וכדי לקיים אותה בתוכינו עלינו להתעורר בבוקר ולהודות לבריאה, לנשום מלוא הריאות אויר צח. לשים מוסיקה אהובה ולפתוח את הלב גם דרך האזניים.
ולהמשיך ככה את היום.
לשים לב לנשימות שלנו, שיהיו מלאות. למחשבות שלנו שיהיו ברורות וחיוביות ולמילים שלנו שיהיו מדודות ושקטות וגם הן,חיוביות ככל שניתן.
ואז, אולי אז, האהבה תחליף את מקום המחלה. את הרעל שנכנס אלינו מתוך היותינו חלק מהעולם הזה.
המוות של אהוב ליבי ממחלת הסרטן שרט בי שריטה עמוקה. כמו להב יהלום השורט בזכוכית מחוסמת. זהו מקום שיש בו פוטנציאל לשבר, שבר שיהיה קשה לאחות אם שוב ישרט אותו מקום.
אז....
חוץ מלהתפלל שלא אפגש שוב במחלה הזו מקרוב כל כך אני גם אעשה מאמץ להכניס לתוכי את כל האהבה שאוכל ואת הרעלים ארחיק ואולי כך השריטה שלי תשאר שריטה שתעשה את חיי טובים יותר