שער

                                                                      
הנה כמה חדשות מהמחתרת.
I went under
עברתי מתחת לכל הראדרים. גם מתחת לראדרים של עצמי. אל המקום שבו המשמעויות נגלות בפני ללא מאמץ לגלות.
פשוט לחיות. לחיות פשוט.
גיליתי שם, מתחת לראדר חיים שלמים.
ועוד גיליתי שם שינוי במימד הנזקקות.
נפתח לי שער.
יש פתגם האומר שכל דלת שנסגרת פותחת אחרת. או משהו דומה. עם טריקת הדלת באלימות על חיי הקודמים, הפעלתי את כל יכולותי וכישרונותי כדי לפתוח את דלת חיי החדשים. ניקיתי, עדרתי וגרפתי את העשבים השוטים אל מחוץ לחצר, הדלקתי אש וישבתי להתחמם ולהזכר לאור הלהבות היפות והטובות.
את העצים וצמחי המרפא עדרתי, טיחחתי והשקתי ואיפשרתי להם ללבלב בגינתי הקידמית. תליתי ערסל ושכבתי לי מדי פעם. מתענגת על הרוח הקלה. נרדמת לי מעת לעת.
בגינתי האחורית השארתי את כל צמחי הנוי, את הפרחים שצימחו על פני שנותי, הפרחים הצבעוניים, המגוונים,הריחניים, שמעלים בפני זכרונות של רגעים יפים המתפרשים על פני השנים, אותם אירגנתי מול חלוני. מדי פעם הם מחיים חיים אחרים. וכשמספיק לי אני מורידה את התריס והולכת לי לשבת מתחת לעצי הפרי או בגינת התבלין.
ככה, 4 וחצי שנים אחרי, ודברים נכנסים למקומם. שוב. שנה חדשה ומיקומים חדשים.
אני לא סוחבת איתי את אלמנותי. את כאבי. את החלל הבולע אלא נושאת את משא חיי באהבה.
אני חיה את חיי עם ולמרות ואף על פי. בשקט, בשלווה, בשמחה.
מגשימה חלומות, חולמת עוד.
ומה באשר לאהוב? חבר?
אני שקטה גם שם.
גיליתי שאהבה היא בתוכי.
אני מלאה בשקט.
מלאה בידיעה שקטה שהכל מתחבר ומסתדר. כשיבוא מישהו מתאים זה יהיה נפלא ונהדר וגם אם לא נפלא ונהדר זה יהיה מה שזה יהיה, ואולי זה יכנס מחר אבל יותר הגיוני שזה יקח עוד קצת זמן, וזה נפלא באותה המידה.
באותה המידה.
ככה, מתוך נקודת איזון מופלאה שכזו אני מתנדנדת לי בין רצון ואי רצון ובונה לי נזקקות שונה, כזו שבאה מתוך מודעות לעובדה שאם אני לא צריכה כלום ואף אחד, אשאר לי ככה בפסגת בדידותי המזהרת, ואם אזדקק ללא יכולת לנשום בלעדיו אשאר בודדה בחשכת תהומותי.
רצון וצורך פותחים שער. 
המורה שלי אמר לנו בהודו:  
 If you have to fall in love with someone, fall in love with you
וככה אני יוצאת לי לרקוד. בחדר למעלה יש טראנס וטכנו. אני עוצמת עיניים ורוקדת לי צורות ומקצבים. כל מי שרוקד לידי הוא חבר. ככה התחיל לרקוד לידי חבר של חברים. איש נשוי. בלי לדבר מילה תיקשרנו. זה היה פיזי לגמרי אבל לא נגענו. המשיכה היתה חזקה אבל לא מימשנו. רקדנו. נטו. גבר ואישה.
הדבר היחיד שהוא אמר לי היה:
"אני אלון ואני נשוי באושר"
ואני אמרתי לו:
שזה הכי משחרר לשמוע את זה וחייכתי חיוך רחב ושמח.
השתחררתי מהמחשבה שהוא מתחיל איתי.
ריקוד נטו.
חזרתי הביתה שיכורה מאושר. מסטולית מהאויר. הרגשתי לאות בכל הגוף כשהתרפקתי לי בין הסדין לשמיכה ונרדמתי עם חיוך.
התעוררתי מאושרת והבנתי שאני מסתפקת במה שיש.
יש לי חבר חדש. ששייך לחיי החדשים. שלא קשור לאלמנותי. שלא קשור לזוגיות. שלא קשור לילדים אלא רק לאהבתי החדשה והמתפתחת.
הריקוד.
וזהו המקום עליו דיבר שיבוג'י, המורה החכם שלי. מקום של אהבה לעצמי . נקודת תצפית ממנה אני רואה בבהירות את האחרים, את הקרובים אלי, את אהוביי.
מקום לטעות ולסלוח. לרצות ולהתרחק. לרצות ולא לדחוף לשום מקום. להתקרב ולא ללכת לאיבוד. לצחוק ולזכור שאני יודעת כאב. לבכות ולזכור שאני יודעת שמחה. להיות לבד אך לא בודדה. לדחות משהו בכוונה לא לפגוע. להימשך לגבר ולא לממש את המובן מאליו.
לבחור
לחיות.