אלון אמר לי שזה מעצים לרקוד לצידי.
על הרחבה ניגש אלי מישהו שאני לא מכירה ואמר לי- לפני שאני הולך רציתי להגיד לך שזו חוויה לרקוד לידך.
נהנתי, זה מחמיא ,ורציתי גם להבין מה הכוונה אז חקרתי. כמו שאני אוהבת, חופרת לנצח.
ואני חושבת שהבנתי משהו.
אהבה הרי מתנהגת גם כמו אנרגיה חשמלית ואצלי היא מאוחסנת, עד שאני באה אל הרחבה.
שם, מתחיל מחול השדים.
במותו הותיר כאן אהובי את מהותו ואני, הרגשתי מיד איך אני עוברת טרנספורמציה והפכתי להיות לאהבתו המפעפעת. בתחילת האבל לא ידעתי מה לעשות עם כל המטען העודף הזה ורוב הזמן הרגשתי שאני כנראה מתחילה לאבד את שפיותי ולא רחוק היום בו התהליך יגיע לסיומו ובאמת לא אמצא אותה יותר.
אבל, למדתי ועדיין מוצאת דרכים לתעל את האנרגיה הזו.
על הרחבה אני מרגישה כמו ביטוי למוסיקה שלו. הוא מנגן, הוא הקצב ואני עדיין מחוברת אליו בנימי נפשי, ואולי נדמה לאחרים שאני נובעת מתוך עצמי ואולי זר לא יבין זאת, אבל בזכות עבודת האבל המפרכת שעשיתי, מצאתי את היכולת להטמיע בתוכי את החלקים שלו שאהובים עלי , ועדיין להשאר פתוחה לאהבה מכל כיוון.
ככה כשאני רוקדת אני מפזרת על הרחבה בנדיבות את אהבתי.אהבתו. אהבתינו.
אני רוצה ומוכנה להתאהב שוב, מצפה בשמחה שקטה שיכנס לחיי גבר שמתאים למובני חיי.
אבל בנתיים אני רוקדת . מנגנת את המוסיקה ומפיקה חשמל, נטענת באנרגיה שאני זקוקה לה על מנת לקיים חיים מלאים.
כשאני רוקדת אני משחררת את המטען העודף הזה אל החלל. מי שער מספיק מבחינה רגשית מזהה את זה. מי שיכול גם סופג את זה. מי שחזק יכול להחזיק בזה.זהו ריפוי.
הבנתי את זה באופן מוחלט כשראיתי שוב ושוב שאחרי ערב של ריקודים אני מרוקנת.
חלולה.
החלל הזה שבתוכי הוא אבן שואבת. הוא מגנט. הוא מושך אליו את הקטבים שסביבי ואני בוחרת. בדרך כלל בוחנת ארוכות לפני הבחירה. נותנת קודם כל לגוף להביע. והגוף שלי נמשך.
אבל אלון הוא גבר נשוי.
גבר שבגברים אמנם. חזק. שרירי. רחב. מוצק. נדיב. רך.
נמשך אלי בגבריות בטוחה ושקטה אני חשה את התשוקה שלו וכנראה שהוא את שלי. הוא רוצה ואני לא פחות. אולי אפילו יותר.
ובכל זאת הגבול אצלי ברור. אני חומת סין. בצורה. אין מעבר למי שאינו חוקי.
הוא מנסה. הוא גבר מנוסה.
מחמיא לי, מחזר. מזמין.
ואני עוצרת. לא פותחת פתח. רוקדת , פתוחה.
מחוץ לרחבה אני קרחון. רשמית כמו פקידת סעד.
שלום שלום ומה שלומך. תודה. להתראות.
תמימה וחכמה. עומדת על המשמר. שולחת אותו בכל פעם מחדש באופן העדין הזה, לאישתו היפה.
הביתה.
לאהבת חייו.
ובאותה נשימה גם מתפללת שיגיע האיש הנכון ובעל הרשיון לאהוב אותי ולנסוע איתי ברכבת ההרים והשדים שהחיים המשותפים מזמנים.
אהבה.
היא נמצאת סביבנו בכל מובן, מייחלת שנאסוף אותה, שנחיה אותה ואנחנו שבריריים לעומתה, מעדיפים לחיות על קו הדמדומים של הריגוש ואובדנו מאשר לחוות את האהבה במלוא עוצמתה שתסחוף אותנו בעל כורחנו אל מעבר לגבולותינו. שתופסת אותנו לא מוכנים ואפילו שאנחנו ערומים מולה וללא מגפיים היא משליכה עלינו את בוץ המציאות הטובעני ומצפה מאיתנו לשכשך ולבעוט ברגלינו מספיק חזק כדי לעבור הלאה. כדי להתקדם. כדי להתפתח. היא מכריחה אותנו להפעיל את מנוע ה 4*4 ולהחלץ מהבורות ולהמשיך לנוע לעבר הפאטה מורגנה שהיא הציעה לנו בהתחלה.
מצפה שנייצר אותה מתוכינו, מעוצמתינו.
אנחנו אמונים על ייצור החשמל. אנחנו שומרי להבתה.
אין אכזרית ממנה. אין רכה ממנה ואין נצחית ממנה.
בעולמנו המהיר והחד פעמי, לעיתים מאבדים את האמון בזה. אבל היא תגלמות כל העולמות.
אלון צריך להתניע את אהבתו לאישתו בכוחותיו שלו. הוא צריך לייצר חשמל ולשחרר אותו בכוח המודעות שלו. היצר כבר לא עובד איתה. התשוקה אליה כבר לא מספקת אותו. היא המובן מאליו.הוא גם.
זה לא משנה שהיא יפהפיה בכל קנה מידה .היא מוכרת.
והוא רוצה להרגיש שוב צעיר, שוב חי, שוב כובש ללא הפסקה והפעם עם הנסיון של 50 שנות. וזה לא פשוט.
המנוע נחלש עם השנים, ואז כשהוא פוגש בפרץ של אנרגיה שכמותי על הרחבה המנועים פועלים על אוטומט. הוא לא צריך להתאמץ. כוחות המשיכה הטבעיים פועלים.
וזה יפה וזה בריא וזה נעים ואני שמחה להיות שם. נהנית יחד איתו מהחוויה הזו. מהריגוש.
אין על כוח המשיכה.
אבל שילך אחר כך הביתה לאישתו ויאהב אותה כמו שמגיע לה.
בחברה שלי, החשמל הוא בחינם.
*בחודש הקרוב
למנויים חדשים :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה