אחרי שנים ארוכות של קור ובדידות אני אישה זקנה אומרת
לך שחיכיתי בסבלנות של חוט שנארג, בעצב רב, שתבוא
ותקח, לא שהייתי באה, רחוק מזה, לא שהיו נאמרים דברים
אחרים ממה שאמרנו אחד לשני, תמיד רגעים קשים בהם
איבדנו זה את זו לרוב, אבל שתבוא ותקח את מה שהיה
שלך, ותמיד ידעת שהוא שלך, וכילית את ימי וימיך
בציפיה.
אחרי שנים ארוכות של קור ובדידות, ארוכות מאוד
אני אומר לך שחיכיתי, חיכיתי עד כלות, שתבואי
רק שתבואי, שאדע שבאת, שאדע שרצית, שאדע שאהבת,
ידעתי שידעת שאני שלך, לא שהייתי נעתר, אף פעם לא,
אבל רציתי שתאמרי, אני רוצה.
הייתי בורח ממך, מקלל אותך ואת אמך
הייתי יורק בפנייך שתברחי בבהלה
מועדת, הרוסה, אחרת הייתי נמרח על ידך כעיסה דביקה
ממנה סלדת, ראו בעינייך,
תמיד.
אחרי שנים ארוכות של חום באביב, של רוח ים,
אחרי שנים ארוכות של חיים בלעדיו, באה שיבה בשערה והוא שמח
סוף סוף איבדה מיופיה, סוף סוף אפשר יהיה לבוז לה
להביט בה בסלחנות, בחיוך דקיק של איבה, אבל הוא טרם העז לבוא.
לראותה, רק שמע מן הרכלנים שהזדקנה ובלילות הארוכים כבש את שמה,
באגרופו, מוצא בעליבותה ניחומים. לאט לאט חזרה אליו שלוות נפשו. גם היא
למדה לשכוח. סיפרו לה שהוא חי בניכר בסחי שיכורים, בין זונות רפויות מותן,
סיפרו לה שהפך גיבן, שהוא אוסף גללי גמלים להתחמם, קבצן אמרו, והיא
בשלה,
צריך היה לבוא.
זוהי מעשיה בלתי אפשרית, אמרה הנערה, האם זה סיפור אהבה? איך יתכן?
האם לא אהבה מעולם איש אחר? והוא, למה לא לקח אחת מן הנשים הרבות
שהיו כרוכות אחריו? והלא אמרת שנמשכו אליה בחורים כדבורים אל הדבש,
האמנם לא ידעה איש מלבדו?
לקחתי את הנערה אל הזקנה שתספר בפיה, בחרוזיה,במשליה, את הסיפור
שסיפרה לי. הזקנה סרבה, אמרה שאין בכך חדש,
כך היא אהבה בין איש לאשה
וכל השאר, צודדה מבט אל הנערה וצחקה
מעשיות לבני הנעורים.
הנערה אחזה בידי ובקשה ללכת. איני אוהבת זקנות שבבשרן אין
לא ריח של עונג ולא טעם של פרחי בר,כעס עמום הקשיח את קולה,
איך יכול היה לאהוב אישה כמוה?
הלכנו לזקן. תחילה לא רצה לדבר בה, אמר שמעולם לא הכיר אותה, שלא
אהב אותה, שאולי פעם אהב ושכח, שאהבתו היתה עזה ונוראה כמוות, לא
אמר ביובש, שמעולם לא אהב אחרת.
הנערה הביטה בו בתמהון, מדוע לא הלך אליה
הרי עודה מחכה.
לא לי, אמר.
לך.
אם אבוא , תלכי איתי?
לא, השיבה.
לא אותי את רוצה? שאל.
אותך.
ותבואי?
רק לרגעים אבוא
לשתות כמה שתתן, ללכת ממך, לשוב לכשאתרוקן
כך אמרתי לך שנים, בפשטות, שפחה נרצעת לאהבתך, חסרת בושה
חופשיה כעוף לפשוט כנפיה, לנוד,לבכות על בדידותה.
הזקן הלך ממנה, מסרב להכנע, בא לנערה. הוא ליטף את גופה העירום
רקם באוזניה מעשיות, גהר בכבדות על שדיה, במילמולי אהבה
עצם את עיניו, בועל אותה יהיר, לא כנוע, חסר תקנה
ורק בגניחה האחרונה, עלה באפו באחת ריח עורה של אהובתו הזקנה
והביסו.
(ויקי שירן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה