לכל אישה יש חלל אחד נוסף.
עוד ריק.
זהו חלל שכזה שכל ייעודו הוא להתמלא.
חלל שנועד לקיים חיים.
חלל שיודע להיות מלא אבל, הוא חלל, לכן גם יודע גם להיות ריק.
והריק הזה הוא המחבר בין המאורות כולם.
בנינו לבין עצמינו, אל הזולת, אל הטבע, אל המהות.
אישה המודעת לרחמה, היא אישה המודעת לעוצמות הטבע שבה.
גמישות הרחם היא גמישותה שלה.
היכולת להיות ריקה ומלאה בשיויון נפש היא יכולת נקבית הנובעת מידיעת הרחם.
לכל אישה בעלת רחם יש את הפוטנציאל לדעת. הוא קיים בה.
לקבל את התנועה הפנימית כתנועת הירח. כתנועת הגאות והשפל. לקבל את זה לא מתוך ידיעה שכלית אלא מתוך חיבור טבעי ועמוק אל התנועה הקוסמית. ואז גם הוסת מסתנכרנת.
בימים של מולד הירח, כשבשמיים תלוי סהר דק או לא כלום בכלל, אלו ימים שמתאפיינים בהתרוקנות, התנקות,התבוננות פנימית, התנתקות מהחיצוני, התחברות לאינטואיציה ורצון לשחרר כל מה שצריך לצאת מהגוף.
בחלוף שבוע, ברבע החודש, המחזור, הגוף וכל ההוויה מתכוננים לביוץ. הביצית נוצרת ויש מצב של תנועתיות , גדילה והתפתחות המוקרנים החוצה.
במחצית החודש, כשהירח מלא, זהו גם שיא הפוריות, הביוץ. זהו הפוטנציאל ליצירת חיים חדשים, והוא מקביל לפרק הזמן בו האור החזק ביותר חוזר מהירח. ואז, בשיא מתחיל תהליך הנסיגה מהאור כמו גם נסיגת הביוץ.
ואז הגוף נכנס להמתנה עד המחזור הבא.
הרחם.
היא יודעת לקבל חיים ויודעת לקבל גם מוות.
היא חיה בתוכי כחיה. מניעה את רגשותיי. רצונותיי.
היא כמגנט.
כשהיא רוצה להתמלא היא ממלאה את ימי במחשבות על אהבה. כשהיא רוצה את החלל והריק בחזרה, היא מבקשת שאדחה מעלי את המבקש קירבה.
היא יודעת היטב את צרכיה ומתוך כך עולה רצונה.
מורכבת ופשוטה אני מחוברת אליה.
כשכואב למישהו שאני אוהבת אני קודם כל מרגישה את זה בתוכה. אחר כך מצטרף גם הלב.
היא זו המחוברת ומחברת לייצר , לכוח החיים.
כל שעלי לעשות הוא להתמסר לתנועת החיים והמוות שבתוכה.
וכך כשהמוות מגיח הוא מהווה רק עוד סימן לחיים שבאים אחריו.
המעגליות האינסופית הזו הטבועה בתוכי כאישה, היא עוצמה והיא חולשה גם יחד. היא היכולת המופלאה להיות זה.
להיות האינסופ הזה ולו רק להרף עין אחד של חיי.
להתמסר לחיים ולהתמסר למוות ולדעת בכל התאים של גופי שאין האחד טוב מהאחר. לדעת מתוך רחמי שאין האחד ללא האחר. שהאחד הוא למעשה האחר.
לדעת מתוך הקטבים האלה את השלם.
וככה הידיעה היא לא זמניות השכל וההכרה היא ידיעה אמיתית ושלמה שכל זה הבא למלא גם ירוקן כי כך היא התנועה הטבעית של הרחם שלי.
ככה זה.
פשוט.
החיבור אל הרחם ממקום של מודעות יכול להביא שינוי מהותי באופן התפקוד וברמת האנרגיה האישית.
קצב הפעימה של הרחם, והחיבור אליה פותח שער אל עולם פנימי ועוצמה שהיא כשלעצמה שיעור חיים.
עלינו כנשים מחוברות לצאת אל העולם ולומר-
הקשב!
מהרחם שלי באת
היה רגע שקט כדי שתוכל להיות קשוב לאדוות קצבי,
הבן!
הקצב שלי זה הקצב ממנו באת לעולם
זהו שורש ההבנות כולם.
כשאשה נענית לצורך של הסביבה ותוך כדי כך שוכחת את הצורך שלה, הצורך לעצור, לנוח, לשיר, הצורך להתענג, או לעבוד וליצור, הצורך להיות מסופקת, הצורך לרעוב, הצורך לשתוק , או כל צורך אחר שלה, בכל מקרה שבו אישה שוכחת את עצמה בדרך אל הזולת, היא מתרחקת עוד קצת מהיכולת המופלאה והעוצמתית של הרחם.
עצמה המתוארת כך בספר מעבר מכשפים , מיד כשנלידה פותחת את רגליה ופתח הנרתיק שלה נחשף לעיני טאישה:
"הצגת העירום שלה בפני יצרה אצלי משהו בלתי נתפס, היא הרגיעה את הכאב שלי וגרמה לי לשחרר את כל הצניעות החסודה שלי , ברגע אחד נוצרה אצלי התקרבות יוצאת דופן אל נלידה...." וזוהי לא פיקציה. זהו לא דמיון.
וכך, המסע והטרנספורמציה שיכולה אישה לעבור ולהעביר, מתוך ההכרות העמוקה עם רחמה יכולה להביא לריפוי ולשינוי בכל רמות חייה, ריפוי עצמי, משפחתי, חברתי.
מחברה שמנותקת מהמוות לחברה שמקבלת את המוות כחלק המגדיר את החיים.
מחברה שפוחדת מהמוות ומוקיעה אותו בכל דרך לחברה שמיטיבה ומגדילה את החמלה רק מההבנה את זמניות הכול.
מחברה שמשתמשת במיניות כמטבע עובר לסוחר לחברה שמתייחסת למיניות בעדינות , אהבה, קירבה.
כשאישה מחוברת לרחם שלה היא יודעת ולא דרך ההכרה, שאין טוב ואין רע. שזה וגם זה יחלוף. יש התפתחות.
היא כבר יודעת שכל טוב שבא אל חייה - דרך כאב הוא נולד.
העידן המודרני על גלולותיו, מאכליו וקצבו המהיר הרחיק את האישה מטבעה ואולי כך גם אישה מרעותה.
היינו מחוברות בתודעת רחם. מדממות יחד, פוריות יחד וחגיגות הפריון חיברו אותנו האחת אל השני. ואת כולנו דרך זה אל הטבע. ילדנו יותר וכך הרחם שלנו חוותה חיים יותר ממוות, אולי עכשיו זהו זמן לחיבור לחיים במודע ולאו דוקא דרך הלידה הפיזית. אולי אפשר להמשיך ללדת את עצמינו מחדש ולברוא את עולמינו באהבה.
אני כותבת את זה מתוך תקווה שנתחבר דרך המודעות אל התנועה בין הקטבים ולא אל קוטב אחד יותר מאל האחר. הקטבים הם חלק מהשלם האלוהי. כך נוכל גם, אולי, לנסות להתחבר אל החושב שונה, אל זה המאמין, אל זה שלא מאמין, אל הים, אל בעלי החיים שבתוכו אל האדמה ואל השמיים ואל כל מה שבניהם.
אמן .
