זכרון וחיים

                                                                                                                                                      

יש לי חבר.                                                            
אני אקרא לו חיים כאן. שם סמלי. כי הזכרון שייך למוות והחוויות לחיים. ואני אוספת לי בכל רגע חוויות חיים עם חיים, על רקע הזכרונות. ציירתי רקע מופלא לחיים.
יש לי חבר. הבנתי את זה ביום שהוא הבין את זה. כמה שעות אחרי. הייתי רחוקה ממנו קילומטרים, בשיעור היוגה שלי אי שם בגליל היפה,אבל הרגשתי קרובה מתמיד. זו היתה תחושה. תחושה שרחוקה מכל הגדרה שהיא. הרגשתי שאנחנו חברים.חולקים הבנה עמוקה.
בסוף שיעור היוגה אנחנו תמיד עושים ארוחה משותפת, כל אחד מביא מעשה ידיו להתפאר, ובאותו בוקר הבאתי ממעשה ידיו להתפאר. כששאלו אותי אם אני עשיתי, אמרתי: "לא, חיים עשה את זה,חיים הוא...."
לרגע ההמשך נשאר פתוח, והשאלה מיהו חיים בשבילי עלתה לראשונה. עד אותה שניה לא הייתי זקוקה להגדרה.
ואז אמרתי לעצמי בלחש "חיים הוא חבר שלי"  ואחר כך לכולם "חיים הוא חבר שלי, הי, יש לי חבר"  והמשפט הזה התגלגל לי כל כך שמח וחדש בעולם. וכולם סביבי חייכו, ורצו עוד לאכול קצת ממה שהכין לנו חיים.
הם, שליוו אותי במשך השנתיים האחרונות, שחוו בתוך התירגול שלנו את עננת הכאב ששהתה מעל ראשי בלי להוריד גשם, בלי מזור, בלי הקלה. אלה ששמעו את הבכי שלי, שניגבו את דמעותי, שהכילו את כאבי.
זה תמיד יצא כל כך חזק בשיעורים האלה.הם אלה הראשונים שידעו, שהרגישו, ששמחו איתי, שעזרו לי להבין.
חיים טוען שאני חוקרת, והוא צודק. אני חוקרת כל שניה של הוויה. שלי עם עצמי בכלל וגם המשותפת.
אז כחוקרת, גילגלתי את המשפט הזה על הלשון שלי ובתוך חלל הפה, אל הגרון. בלעתי  אותו כמו וויסקי והוא החליק לי במורדות צינוריי אל תוך הבטן מחמם בדרך כל דבר בו הוא נוגע.
זו הרגשה מופלאה. לדעת שיש בעולם הזה גבר שאכפת לו. שאכפת לי ממנו, מחייו, העדפותיו, כאביו. גבר שרוצה בי, שמאפשר לי.
ועכשיו חוזרים אלי הזכרונות, כל זכרון אני נוצרת בקופסאת האוצרות שלי. חיים מחזיר לי את הזכרון.
בעדינות אין קץ, בהתרגשות, בקבלה שלמה. הוא מקבל את הזכרונות שלי בידיים פתוחות ומחבק אותי אליו. הוא אוהב את אהובי. נשימתי לפעמים נעתקת. כל כך מדויק הוא למציאות חיי.
לא יכולתי לחשוב על קשר עם מישהו שלא ירצה לשמוע עליו, שיתייחס אליו כאל אקס מיתולוגי בלתי מנוצח. לא יכולתי לקבל מישהו שיגרום לי להחביא את הזכרונות. הזכרון שלו הוא חלק כל כך אינטגרלי מהאישה שאני.
חיים ואני.
אנחנו במסע הכרות, הכל חדש, וכל תגלית מתקבלת בצהלות שמחה. אנחנו כמו שני ילדים, חוקרים את החיים. לומדים להכיר. אחד את השניה. האחת את השני. הנאה צרופה.
אנחנו לא מתכננים תכניות. אולי נהיה יחד שבוע ואולי נצח. הכל פתוח.
שוב ושוב אני פוגשת את מתנות הכאב, את מלאות הריק, את הדרך בה מדגישה החשכה את האור.
אני אומרת לו, מדי פעם בתוך המפגשים...
"חיים.... נעים לי להכיר"
כי כל כך נעים לי להכיר, את החיים שבחיים. את הטעמים, את החושים, את ההעדפות, הצבעים, את הנדיבות, הנתינה, הרצון שלו לאהוב,את השמחה את הצחוק, את הפתיחות, את העומק. את קצב חייו, את העדפותיו. את הילד שבו.
את כאביו את כעסיו, את סיפוריו על עברו.
את רוח השטות.
אוףףף
כמה אני אוהבת את רוח השטות, היא משיבה חיים בכל מקום נם, מנדנדת סירות השטות בנינוחות על פני מים שקטים. היא מעוררת חשיבה ורצון לחיות.
לחיים.

שנתיים

אני זוכרת אותנו במדויק, ברגעים שבהם הוא אומר לי לראשונה  "מה עוד יש מלבד האהבה?"
אני זוכרת איפה ואיך ישבנו, אני זוכרת מה הוא לבש, אני זוכרת את המבט שלו בעיניים, אני זוכרת את פעימות הלב שלי.
הסתכלתי עליו נפעמת לחלוטין. והוא המשיך. " יש לה כח להזיז הרים,לשנות גורלות, היא קסם העולם הזה"
הוא אמר את זה כתגובה למה שאמרה לי אמא שלי בקשר אליו. היא אמרה לי:
"ג'ו שלי, אהבה זה לא הכל בחיים, צריך גם להיות פרקטיים"
סיפרתי לו על זה כדי להציף את ההיסוסים שלי בקשר לקשר איתו ואז הוא שאל:
מה עוד יש מלבד האהבה?
הוא לא הראשון שחושב ככה והוא לא הראשון שהביע את הרעיון הזה, אבל זו היתה לי הפעם הראשונה שמישהו בעולם אמר את זה מעומק הכאב שבליבו. הפעם הראשונה שהאמנתי, הפעם הראשונה בחיי הקצרים שנשביתי בה. אני מאמינה שככה נשביתי בו. באהבתו, בחלומותיו,באמונותיו.
זו גם לא היתה הפעם האחרונה שהוא אמר את זה, שמעתי את זה שוב ושוב במהלך חיינו יחד, לפעמים ברגעי השיא, לפעמים ברגעי המשבר הכי גדולים שלנו ולפעמים סתם ככה בתוך השיגרה, לפעמים במילים לפעמים במעשים ולפעמים בצלילים. האמירה הזו שלו היתה חד משמעית ונוגעת לכל הרבדים המוכרים לי, פיזית,רגשית ורוחנית. ולמען האמת הפעם האחרונה עוד לא הגיעה.אני שומעת אותו אומר לי את זה עדיין, בקול הבס הרך והמלטף שלו.
עברנו המון דברים יחד ב 20 שנות אהבתינו.
האהבה פירותיה והכאבים שבאים יחד איתה, יצרו כוך היתוך. חיבור שכזה שהמשפט לא ניפרד בחיים ובמוות קיבל משמעויות ותוכן. בשבילי זה כבר לא משפט, זו הוויה. להפרד ולשחרר מחד ולהמשיך לאהוב מאידך.
אני כל כך אוהבת אותו.עדיין, ומסתמן שלעולמי עולמים.
לא יכולה לדבר על אהבתינו בזמן עבר. שלא כמו ששר פרדי מרקורי, האהבה שלנו לא חייבת למות. מספיק שהוא מת. האהבה חיה. חיה יותר מתמיד.
שנתיים שאנחנו בלעדיו. שנתיים שהוא עדיין פה. אני יותר חיה מתמיד. הילדים גם.
אני מסתכלת עליהם ורואה איך הם צומחים לתוך המציאות החדשה יחד איתו ויחד עם חסרונו. להעדרו יש נוכחות חזקה . השנים שהוא היה איתנו  נותנות את אותותם. הילדים שלו. הילדים שלי.
אני רואה אותו בהם בכל מילימטר מעוקב של ההוויה שלהם. כמה חכם הוא היה. השאיר לי מאוצרותיו. אוצרותי.
אני מתגעגעת אליו. לכל כולו. מחכמת הלב עד לכפות הרגליים שלו, שאני רואה אותן בבנינו הבכור, לחוש ההומור שלו וראיית הפרטים בתוך המכלול שיש אותו בשני, לנדיבות ולבדיקת הגבולות האין סופית שאני רואה אותם בשלישית , לרכות ולאינטיליגנציה הרגשית ברביעית. וכל זה גם בכולם יחד. ואני מתגעגעת אליו. אל האהבה הזו שלו שלא ידעה גבולות וחילחלה אלי בחייו וגם במותו ככה שאני מרגישה אותה בכל נים שלי, בכל עצב חשוף. עד כדי כאב.
מן היפוך שכזה. האהבה- כאב  והכאב - אהבה.
מודה לו על כל רגע שעשינו יחד. על הרגעים היפים ועל הרגעים הקשים. שמסתבר בראיה רטרואקטיבית, שהיו יפים גם. הפרופורציות השתנו.
אני זוכרת את הימים האחרונים שלו, הרגשתי את המוות שלו קצת כמו רעם שמתגלגל מבחוץ פנימה , קצת כמו רעידת אדמה, נשמעת ומורגשת ממרחקים אבל מאיימת ומתקרבת וככל שהיא מתקרבת ,ככה היא הופכת להיות מאיימת יותר והופכת מציאות. 180 מעלות.
תופי הטאם טאם של חייו הפסיקו להרעים ונהיה שקט.
אבל המוסיקה חייבת להמשיך.
הרגעים שבהם הוא ניגן, הרגעים שבהם הוא חזר מערב של חיבור מוסיקלי חי, שהפיק מוסיקה באמת, היו מהרגעים המאושרים בחיינו. אלו היו רגעים שבהם פגשתי איש מלא אהבה וסיפוק. אלו היו רגעים שהסבירו לי את המשמעות האמיתית של הקיום שלנו על פני האדמה. להפיק מוסיקה זה במידה מסוימת לזקק את האהבה לכדי חומר. זה הדבר היחיד שהיה משמעותי בשבילו במפגש המוסיקלי, אני חושבת שלא המבנה ולא הביט היו אלוהים בשבילו. הוא לפעמים הלך בתוך הגבולות ולפעמים היה לו צורך לשבור אותם לחלוטין, לנתץ אותם עד דק, הכל בשביל לשרת את המוסיקה ואת האהבה.
ואני זכיתי לחוות את זה יחד איתו.
כולנו.
ככה שמותו הוא מציאות אחת אבל את מהות חייו אפשר להמשיך ולקיים ואני חושבת שזה הרעיון שהוא השאיר אחריו, להחיות את המוסיקה ואת האהבה גם יחד.

גבר

                                                                     

19 שנים שחייתי עם גבר ועוד שנה אחת .
20 שנה שבתוכן , ידעתי אותו ודרך האהבה והידיעה למדתי. אני מניחה שלכל אחד ואחת גבר אומר דברים אחרים, אבל בשבילי .....                              
גבר פותח את הידיים שלו בשביל לחבק. ליבו רחב, על פעימותיו, על אהבותיו, על רצונותיו.
רצונו, כבודו. רצוני, כבודי. למדנו את זה . לפעמים תוך כדי מאבק איתנים. אני כאן בשביל רצונותי שלי והוא כאן בשביל רצונותיו שלו. עבדנו על החיבור. ילדנו רצון משותף. זה נס כשזה מתחבר.
גבר הוא חיבור אל רוח העולם. הוא השמש. הוא יוצר את עולמו ואת עצמו, הוא פעיל, הוא חי. הוא יוזם. הוא חלק בכוחות המשיכה . הוא ה + .
גבר.
הוא מסתכל סביבו בסקרנות על העולם הזה, עם העיניים הוא רואה את היופי, עם הראש הוא מעריך אותו ונהנה אבל את האישה שאיתו, הוא רואה גם עם הלב .
גבר. הוא יודע להעריך אינסטנקטיבית את המרחב . וכשהוא בטוח בקיום שלו, הוא שם את מברשת השיניים שלי סמוכה למברשת השיניים שלו, מזמין , ומשאיר לי את זכות הבחירה.
גבר.
גבר זה מישהו שכשאני מפילה עליו חלק מהרגבים של אדמתי, הוא תופס כל פירור, ואוסף אותם אליו, משקה ומתחח ושמח בכל נבט שנובט. הוא לא נרתע מהצחיחות הוא לא סגור לפוריות. והוא רוצה לכבוש , זוהי מהותו, אבל הוא כובש בעדינותו ורק את מה שאני נותנת. גבר לא כובש בכוחו אלא באהבתו.
אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו מחפשים לראות את החיים בעיניים פקוחות לרווחה. יודעים שאין מושלם. גבר הוא אחד שרואה את החולשות האלה ומחבק ברכותו כי רבה, הוא מלטף גם כדי להאמין שיש עוד במי לבטוח בעולם.
גבר הוא אחד שלא משנה מה מוטת כתפיו, תמיד יש שם מקום להניח את הראש ולנשום.
גבר גם לא יהסס , הוא יניח את ראשו תחת כנפי וירגיש שם גבר.
גבר זה אחד שחי  עם האינסטינקטים הבסיסיים שלו. הוא חיה .
הוא חי באהבה עם הרגש שלו, הוא מאהב.
והוא חי בשלמות עם הנשמה שלו. הוא נשמה.
ועם הנשמה הזו הוא מתקשר בשפת הנשמה.
גבר.
הוא חקר את החושים שלו והוא חש, את הטעמים, את הריחות, את המרקמים, את הצבעים.  הוא לא פוחד.
יש בו  פחד, כמו לכולם,אבל הוא גם גבר. הוא מסתכל עליו ונותן לו את המקום הראוי לו, הוא מסתכל על הפחד בעיניים ואומר "דרקון יקר, אני מכבד אותך אבל אני הולך לנצח אותך"

                                                                           
גבר.
עושה אישה.
הוא בוחר בה, שותה בצמא את כל הוויתה, פותח אותה,  רוצה עוד ממנה ובכל זאת הוא מפנה לה מקום.
הוא מבין שהעומק שלה יגיע עד איפה שידו משגת לקבל. וזו עוד סיבה לפתוח עוד את ליבו ואת ידיו.
היא אישה והוא אישה.
הוא מכיר במרחב שלה, הוא מסתכל על הצורך שלה, על הרצון שלה. הוא מכבד אותה . הוא לומד אותה. בכל מובן, בכל אופן. הוא סקרן. גבולותיו ברורים לו ולכן יש לו ביטחון, הוא מוכן ללכת לאיבוד עם האישה שבחר.
הוא מאמין, ולכן הוא אומר לפחד "לך, אבל אם אתה נשאר אז אני אנצח אותך".
גבר, הוא מכיר את דרכו, את דרך הגבר באישה. הוא מאמין בעצמו ובכוחותיו.הוא יודע שחייו הם יציר כפיו. הגולם שלו.
גבר, מכיר בערך עצמו. לא מפריז ולא מנמיך. הוא זה הוא.
זה הוא.
גבר. הוא לא פוחד לבכות לידי ולא פוחד שאני בוכה לידו.
מעריך כל דמעה כמו מים חיים ובתמורה נותן מהמים החיים שלו.
גבר זה אחד שיודע שהוא מלך ברגע שפגש מלכה.

                                                                 

יש זכרים שכובשים כל חלקה טובה בדרכי מלחמה. גבר  כובש באהבתו, בנדיבותו, בסבלנותו בנועם הליכותיו, בחושיו, בחיוכו, בצחוקו, בשליטתו העצמית, בחיבור שלו לגוף שלו ובחיבור לקצב של העולם.
גבר...
מקשיב לקצב, מקשיב ושומע.
אולי יש מי שיקראו את הפוסט הזה ובליבם יחשבו שזהו אידיאל גבוה שלא קיים. הוא קיים. זוהי לא אידיאליזציה,זה החלק המואר. הפוטנציאל הזה חי בכל זכר. אני פוגשת את התכונות האלה. זה מה שאני רואה כשאני פוגשת גבר. וכמו שגבר עושה אישה, ככה אישה עושה גבר.
אנחנו כבר מבוגרים. לא אותם ילדים שהיינו. וליחסים מחדש קוראים פרק ב'  אני לא יודעת לפי איזו תאוריה ומי המציא את המושג, אבל ממש לא מתחברת לעניין הפרקים. אחרת אצטרך פרק ג' ד' ה' וכו, כי אני לא רוצה שספר חיי יהיה כל כך קצר. אז....
כל גבר הוא ספר בפני עצמו. כל אישה גם. ביחד הם יכולים לספר סיפור אהבה. רומן.
נסיוני העשיר והדל גם יחד לימד אותי שגם אהבת חיי הנצחית הפכה להיות זמנית במובני החיים הפיזיים.
הכל זמני.
אולי הדבר הנצחי היחיד הוא האהבה בעצמה, שממשיכה להתקיים גם בלעדינו וגם במחוזות אחרים.

במשעול האהבה

                                                
                                                                           
זה המשעול שבו אני פוסעת.
ברגע שאני כותבת או אומרת את המילה משעול, מיד עולות בי אסוציאציות של רומנטיקה, תמונות והבזקים של שביל חמים אך מוצל, מלא בירק ובפריחה צבעונית, והרגליים שפוסעות  משמיעות קולות רכים של פיצפוץ. ידיים שלובות, מבטים מלטפים. הדרך אל ביתי.
האהבה
אני כותבת עליה הרבה, חושבת עליה יותר מזה ועושה אותה איפה שאני רק יכולה.
ככה תמיד הייתי , אבל הכאב חידד את השפיץ של העיפרון הזה,והפך אותו לעיפרון של קסם שמצייר את תמונת חיי.
עוצמת האהבה היא מתנת הכאב הבלתי מעורערת.
זה לא שלא אהבתי קודם. תולדות חיי הם ההוכחה שכן. אבל עוד חלק של פניה המוסתרים התגלה לי רק אחרי מותו. ועדיין מתגלה. כמו צעיף שמלטף את הגוף שמתחתיו, עד שמגיע כוח עלום ומושך אותו אט אט ומגלה את היופי. ככה התגלה לי עומק אהבתי, בתחילה צעיף הכאב והחשכה כיסה על גופי הדואב. על נשמתי הפצועה, המדממת ואט אט משך הזמן את הצעיף הזה מעלי.
לו ידעתי שעומק הכאב הוא עומק האהבה,אולי הייתי נכנעת לו הרבה קודם, כך או אחרת לא הייתה לי ברירה, הכאב היה חזק ממני והייתי חייבת להרים ידיים וליפול  לתוכו ושם במשכנו השחור שכן גם האור.
ואז...אני זוכרת את עצמי אומרת שאני מאוהבת בתהום. ובאמת הייתי מאוהבת בה. סמיכה, שחורה ומלטפת. היא ייחדה אותי. הייתי שלה, פחדתי שלהפרד ממנה יהיה להפרד גם מכל השאר. מהאהבה.
וזהו. שלא.
כבר כתבתי על זה והנה שוב...
האהבה היא יישות עצמאית בעלת חוכמה שמתגלמת במציאות הפיזית. למעשה האהבה היא אינטיליגנצית על.  היא מנחה אותנו, משעול האהבה הוא למעשה מה שאנחנו קוראים לו גורל, קארמה, בחירה.
היא היא הסיבה שאנחנו מתאהבים באחד ולא באחר. אנחנו מתאהבים בדמות שתלמד אותנו דרך החיבור משהו שעוד לא ידענו עליה .
האהבה היא חלק מהסיבות למוות. היא חייבת להתפתח. יש לה כוחות קיום וחיים שאנחנו מהווים רק חלק מאוד זערורי בתוכם. האהבה היא אנרגית הקיום של כל דבר חי על האדמה הזו . חלק טוענים שכל דבר בחיים הוא שיעור. אפשר לראות את זה ככה. הצורך שלה להתקיים ולגדול זו הסיבה לשיעורים שלנו בחיים. אם נסרב לקבל את השיעור בדרך אחת הוא יבוא בדרך אחרת. האהבה לא מוותרת אף פעם. היא חייבת להתקיים.
ככה אנחנו בוחרים את מציאות חיינו.  אנחנו אולי לא בוחרים את מי לאהוב אבל אנחנו יכולים לבחור את האיך.
כל מי שמופיע בתוך מעגל חיינו הקרוב זקוק לאהבתנו ואנחנו זקוקים לאהבתו. המציאות מציעה. היא מכניסה לתוך קערת חיינו את כל מה שצריך בשביל שהאהבה תתפתח ואנחנו בוחרים. אפשר לרצות ולהתייחס באהבה ואפשר להתעלם ממנה. אפשר לפחד ולברוח, להיות שטחיים, ואולי לחשוב שאנחנו אלו הם הקובעים הבלעדיים,לסובב אליה את גבינו ולהוותר בבדידותינו, אבל כל בחירה שכנגדה תגרום לתוצאה אחת - האהבה תביא  את האנרגיה שלה חזק יותר, לפעמים כואב יותר, היא תביא את עצמה ככה שלא נוכל להתעלם מקיומה. כך או אחרת אני אאלץ ללמוד את השיעור שלי. אני אהיה חייבת ללמוד לאהוב קצת יותר ממה שאהבתי.
להיות יחד באהבה זו זכות גדולה, אף פעם לא חובה. מי שנשאר איתי נשאר מבחירה.
ואני  אוהבת את דרכי, את כוחותי, את כל מה שאני עושה, אוהבת את ילדי, את עבודתי, את סדר יומי. אוהבת את דמותי במראה, אוהבת את ההשתקפות שלי בסביבה. אוהבת ללכת אחורה, אוהבת לחזור בחזרה.
אוהבת את הסבלנות שלי וגם את העדרה. אוהבת את חוש ההומור שלי ואת הכאב. אוהבת להיות עם הילדים שלי ואוהבת להיות לבד. אוהבת לרקוד. להעלם בתוך הקצב. אוהבת להשתכר, אוהבת לצחוק, אוהבת לבכות, אוהבת לתכנן תוכניות ולראות שהן מתקיימות, וגם שלא. אוהבת את התובנות.
האסימונים האלה שמצלצלים ונופלים אל תוך בטני, הם אלו שמייצרים חיבור של קו ישיר אל עצמי. אהבה עצמית.
זוהי אחת ממתנות הכאב. מתנה שקיבלתי עם מותו.
ואני גם פוחדת. שוב לאהוב, שוב לחשוף. לחשוף את העצבים החשופים ממילא, לתת את ליבי. להניח על השולחן את המקומות הרועדים, הרגישים, השבריריים שבי, את חוסר המושלמות, את הכאב, את הכיעור, את החולשות.
אבל הפחד הוא לא המשעול שלי, הפחד הוא הבורות שקיימים במשעול בו אני פוסעת. בגללו אני זהירה. אולי בזכותו. אני מדמיינת את אהובי מסביבי בכל אשר אפנה, מסתכל עלי במבטו הבהיר, הרך המלא שמחה וגאווה באישה שאני. אני מדמיינת אותו מלווה אותי במשעול חיי ומוסיף עומק ואהבה לכל פסיעה שלי.
האהובים עלי יודעים את זה ומכירים בזה. אני היא תמצית אהבותי.

על הקשר בין ענווה ומוטיבציות

                                                                                  
ביקורות חיצוניות לא מזעזעות אותי, אני מכירה את המוטיבציות שלי לפני ולפנים.מכירה את חולשותי לטוב ולרע ומוכנה לפתוח כל אחת מהן, תלוי עם מי, תלוי מתי. אני יודעת לכעוס ואני גאה בזה, אני יודעת לרצות ואני לא מתביישת בזה. אני יודעת לוותר על הרצון . גם כשזה חותך בבשרי.
אני יודעת לאהוב .
אני יודעת לאהוב כמו שרק אישה שחיה 20 שנה עם גבר שאהבה ובכל זאת שיחררה אותו, יודעת.
אני יודעת להיות רכה  ואני יודעת להיות קשה כשצריך. אני יודעת לרצות בלי לכפות.אני יודעת לקחת אחריות, ואני יודעת למחול על כבודי.
ואני יודעת גם איך לחוות דחייה. זה לא עושה את זה קל, זה לא שאני נהנית מזה. זה נשאר כואב עד העצם, אבל במסגרת לימודי עומק הכאב, שבהם קיבלתי דיפלומות רבות בשנות חיי, אני יודעת לנשום אל הכאב. לחבק אותו ולשחרר אותו.
אף אחד מלבדי לא יודע מאיפה נובעות התנועות של חיי והבחירות שלי, אני עושה אותן תוך כדי מודעות ליכולות שלי ולחולשות שלי. ולמציאות חיי. אני מכירה את גופי. את הגמישות שלו, את אורך השרירים שלו, את החוזק שלהם, איפה לעצור את התנועה ואיפה ללחוץ עוד קצת. וכשאני לא מבינה מה מניע אותי אני עוצרת. נושמת, מבררת עם עצמי ורק כשאני מבינה אני מגיבה, וכן, אני גם אימפולסיבית לפעמים, כשאני בטוחה במקום שבו אני נמצאת,כשאני יודעת שיש איתי מישהו שידע לספוג את הנפילה שלי, שמבין ואוהב את התפניות שלי. כשיש מישהו שמכיר את אהבתי.
כשיש לי על מי לסמוך. וזה לוקח זמן.
יצאתי למסיבה , נסעתי עם זוג חברים. שתיתי וודקה עם אשכוליות. כרגיל. וקלה היתה עלי דעתי. כשיצאתי לנוח קלות ניגש אלי בחור ופתח בשיחה. השיחה היתה מעניינת. זה לא קורה לי הרבה. מה גם ששמו כשם אהובי. ציחקקתי כמו נערה, אבל זיהיתי שמולי עומד גבר בעל עניין בחייו. בעודו מדבר ניגש אלי חברי הטוב ופיתה אותי לחזור לרקוד, כך עזבתי את נערי המעניין ללא שום הודעה מוקדמת או תקשורת פשוטה, בלי להתנצל ובלי חיוך. נטשתי. בחוסר רגישות.
כשפקחתי את העיניים בבוקר והתפכחתי משכרוני המתוק, הבנתי שיכול להיות מאוד שפגעתי בבחור ומאחר וידעתי את שמו ויש לנו חברים משותפים בפייסבוק פניתי אליו כדי לבדוק את העניין. הוא כעס. לא יכול להכיל את הדחיה וגם לא את ההתנצלות הקלילה שלי. הוא רצה לכעוס. הצטערתי וגם שמחתי . שמחתי לגלות את זה מהר כל כך ולהחליט לעצמי שאני לא רוצה ככה. הבנתי שטריגרים לפעמים מאוד חשובים כדי לגלות מעט מהטבע הפסיכולוגי של האדם שאנחנו מתקשרים איתו.
אף  פעם לא האמנתי רק בפסיכולוגיה,  זוהי ראיית תמונה חלקית. באדם יש הרבה יותר מאשר מוטיבציות פסיכולוגיות. הפסיכולוגים לפעמים לא מבינים את זה. הם חופרים וחופרים ומנסים לגלות עוד. פתרון הכאבים לא נמצא בידיעה בהכרח.לפעמים הוא נמצא בנסתר. בפגישה עם פסיכולוג אני שואלת.... הלב שפועם, האם הוא נשמע? אצל הפסיכולוגית שלי בהחלט כן. אבל לא אצל כל פסיכולוג.
ואם אני שואלת את זה כשאני פוגשת מטפל/ת קל וחומר שאני פוגשת חבר/ה ובטח ובטח אהוב.
כולי אישה. בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. הבטן שלי יודעת להיות קשה כמו ברזל כשאני מחזיקה שריר ורכה ומתוקה כמו מרשמלו כשאני משחררת. אני בוחרת מתי להקשות ומתי לרכך. הגבר שפוחד מזה הוא הגבר שמפסיד את זה.  מישהו שומר עלי שם למעלה. האיש שפגשתי במסיבה נמשך אלי. מאוד. זה היה ברור. אבל הוא נתן לאגו שלו מקום הרבה יותר חשוב מאשר למשיכה שהרגיש. האגו נובע מהפחד והמשיכה מאהבה. כוחות המשיכה והדחיה עובדים תמיד ביחד. תמיד בסוג של תחרות. מלחמת האור בחושך. ומה ינצח?
מה שאבחר. פה ואולי פה בלבד טמון חופש הבחירה. לבחור לעשות טוב. לתת לטוב שבתוכנו לנצח.ולהראות אותו וכמה שיותר כי ענווה לא נמצאת בחוסר ידיעתנו את עוצמתינו. להפך. ככל שנעשה טוב ככה נהיה יפים יותר, חזקים יותר, מודעים יותר ומכירים בערך עצמינו, סומכים על עולמינו ומאמינים ברוב טובו. בשפע שבו. ביופיו. ואותו , את היופי הזה שמתגלם בתוכנו אנחנו חייבים...מוכרחים.... חובתינו להפיץ אותו ולהוציא החוצה. לתת מטובו לעולם הזה שנותן כל כך הרבה מטובו לנו. אני רפלקציה של עולמי. אני ירח.
ככה שהענווה נמצאת במקום עמוק בהרבה. היא נמצאת בלא נודע. במסתורין.היא נמצאת במקומות אותם אני לא מכירה, שעדיין עלי לחקור, היא נמצאת בתהליכים, היא נמצאת בחיבור עם האחר. שם שום דבר לא ידוע. העובדה שאני יודעת אותי לא אומרת שאני יודעת אותך. אתה לי מסתורין ודרכינו נעלמה. אין לי מטרות יש לי אהבה וספקות. ככה היחסים נמצאים במקום תחוח, אוורירי. אזור הספקות הוא מקום החיים של החיבורים ושל האהבה. ואני הולכת בדרך החיים.
אני אישה.ואני בלתי צפויה בעליל, לפעמים אפילו לעצמי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת בי זה את ההפתעות הללו. אני מונעת מראיית כוחות המציאות, הם נובעים מכוחות של משיכה גם פיזית, גם רגשית פסיכולוגית וגם רוחנית. כל רובד כזה בנוי מכמה שכבות, ככה שהפסיכולוגיה בעיני מהווה רק חלק אחד במכלול האישיות ופסיכולוגיה בגרוש שווה בעיני כקליפת השום. ופחות.
כדי להבין משהו על מוטיבציות פסיכולוגיות של אדם חייבים להבין את תנועת חייו הפיזית, את דרך ההתקדמות שלו, את מטרותיו,אהבותיו, את המנוע לבחירותיו, את כאביו. חייבים להתעמק בעולם הרוח ולדעת לבוא אל הדברים בענווה וצניעות שאין כדוגמתם.לדעת שעד כמה שאני יודע את עצמי ככה אני לא יודע כלום על מה שיהיה, ולא בהכרח הרצון שלי הוא הפרמטר הקובע את מאורעות חיי.
צניעות וענווה.
הפסיכולוגית שלי היא כזו. המדקרת שלי גם.שתיהן מדברות איתי על זה מכיוון אחר,שתיהן מבינות את התהליכים אבל יודעות שיש עוד כמה וכמה פרמטרים שיישארו נעלם אחד גדול בתוך הדרך, ככה נותר מקום להפתעות. ככה נשאר מרחב הלא נודע במקומו.
שום דבר לא ידוע
לא שנה לא שבוע.

ניל ארמסטרונג ושאלת גילוי עצמי

                                                                        
יצאתי בשבת לטיול למעיין, לקחתי מים,לקחתי אבטיח, לקחתי את שתי בנותי, לקחתי חברה,לקחתי את בתה ויצאנו למסע.
פגשנו בדרך המון משפחות עם ילדים קטנים, הדרך היתה יפה ובסופה הגענו למעיין.
ישבנו שם כשמשפחות באו והלכו כשלפתע הגיע ילדה וצעקה
"מצאתי, מצאתי את המעין, אני גיליתי אותו אני גיליתי אותו, לא אתה" היא צעקה על חבר "אני גיליתי אותו, זה שלי" לא שינתה העובדה שהיו שם המון אנשים באותו רגע ושהיו שם מליונים לאורך השנים. מבחינתה זו היתה התגלית שלה. והיא היתה שמחה ורכושנית בגילויה הזה.
ואז החלו לבוא ולעלות בי שאלות על גילויים בכלל ועל גילוי עצמי בעיקר.                                                               
לשים את הדגל על הירח, לסמן- אנחנו היינו פה קודם. טביעת הרגל הראשונה, יש לה ערך סנטימנטאלי, חשיבה לדורות הבאים וגם אופי רכושני. זה שלנו.
לא מזמן שמעתי שמישהו מוכר חלקות קרקע על הירח. שמעתי שאני יכולה לקנות כוכב על שמי. במקום למספר אותו ייתנו לו את השם שלי, בעבור תשלום סימלי.
ובכל פעם שאני חושבת על תגליות חשובות, אפילו החיוביות והגדולות, שהשפיעו על ההיסטוריה אני מגלה שכל תנועה קדימה לקחה אותנו כאנושות גם קצת אחורה. אולי אפילו באותה מידה. למשל היכולת להעביר מים בצינורות ממקווה מים לחלקים יבשים גרמו להתפתחות מחד והדלדלות המשאב היקר הזה מאידך.וככה נראה לי שקורה עם כל תגלית.
הנה שמנו דגל, כבשנו את הירח. האם אפשר לכבוש אותו?
אפשר להגיע אליו, אפשר לנחות, אפשר לחקור אותו, אפשר לרצות, אבל לכבוש?
וככה אני רואה את התנועה לגילוי עצמי. מגלה את עצמי לבד. בתחילה גיליתי את הריק שבי. אחר כך גיליתי שאפשר להתמלא מחדש. ועכשיו אני פוגשת בי ממקום של מלאות, מרגישה את העוצמה , היא טמונה בפתיחות, היא טמונה במקום של הבחירה בין האהבה לפחד. להיות מסוגלת לבחור לאהוב ולא לברוח, היא טמונה בהתקרבות ובהתרחקות, בתנועה, במנעד.אין לי שום רצון לכבוש שום יעד, כל מקום שאני מגיעה אליו הוא בסיס להמראה מחדש.
כל מקום שאני מגלה בתוכי הוא אזור נחיתה.
 זה הולך ככה, אני ממריאה גבוה גבוה, מעבר לשמיים, מתמלאה בפנטזיות , ואז מולי באה המציאות,  ומחפשת אותי בחלל, כשאני נפגשת איתה אני נוחתת. נוחתת במקום שכבר הכרתי בעצמי פעם אבל עכשיו מחדש. וזה מקום יפה. מוכר ועם זאת חדש, הפרספקטיבה שלי השתנתה.
כשאני נוחתת ומבינה אהבה או פחד הנוף מוצא חן בעיני, אני מגלה ששניהם פותחים. אני בוחרת מה ההנעה.
אני מגלה שהדרך שבה אחרים רואים אותי היא שיקוף שלי מחד אבל היא לא "אני" מאידך, היא רק חלק. כמו לנחות על הירח ולקחת משם ממצאים ולחקור אותם ולהתיימר להכיר את הירח. הרי הירח הוא הרבה יותר מסכום כל חלקיו. וככה גם אני וככה גם כולנו. ואנחנו כל הזמן משתנים.
משפט זן ידוע אומר שלא ניתן לרחוץ באותו נהר פעמיים. כי הנהר בתנועה, הוא כל הזמן משתנה, הוא אף פעם לא אותו אחד. ככה גם אנחנו, כל הזמן משתנים סביב ציר העצמי שלנו. מי שמוצא את הציר.
אני מצאתי ציר מחדש. אוטוטו שנתיים מאז מותו ויש לי ציר. הוא מוצק וברור אבל גם גמיש ומכיל. ציר חיי. עליו עמלתי
באהבה, מאפשר לי עכשיו לגלות את עצמי מחדש. שוב. מזווית אחרת ומקרוב יותר.
פותחת את הספקטרום מחד ומפקסת את העדשה מאידך.

                                                                           

שיבוג'י והסופיים

שיבוג'י הוא המורה שלי ליוגה. הוא מורה לחיים. שיבוג'י הוא הודי ומתקרב לגיל 65 אבל חיותו מלבלבת, הוא איש רב פעלים ורב ניגודים. יש לו חיוך של ילד תמים ודמעות של איש זקן הנושא את כל כאבי העולם על כתפיו. ליבו רחב ורך ומחשבתו חדה כתער.דיבורו שקט ומדוד והבעתו מלאה רגש. הזיכרון שלו הוא פנומנלי והתחושות לידו תמיד מועצמות.
שיבוג'י. צנוע ועניו מאין כמוהו.
בימים אלה הוא נמצא בביקור בארץ  יחד עם אישתו המעניינת לא פחות. עליה הוא אומר SHE IS MY BETTER HALF  אז תארו לעצמכם איזו אישה היא....הוא לא מסיונר בשום אופן וצורה בנוגע ליוגה ומדגיש ללא הרף שערכים של משפחה  ועבודה חשובים לעין ערוך מתרגול יומי.
חיבוק ממנו מקל על ליבי לאורך ימים.
אחד העקרונות של היוגה הוא לכבד את כל הדתות כולם. כשעושים את זה באמת, ומכל הלב מגלים שהכל הוא אותו דבר ורק הבחירה של בני האדם טוב או רע מגלה את פני הדת ככה או אחרת.
במסגרת ביקורו של שיבוג'י יצאנו איתו לסיור בעכו וככה הכרתי את הסופיים.
המיסטיקנים של האיסלאם.
ישבנו בעיר העתיקה בעכו, במבנה יפה שנקרא זהוויא, ופגשנו שייח סופי.עומר שמו. עם קמץ. הוא ישב בפינת החדר כשאנחנו נכנסנו, ערב רב של אנשים בגילאים שונים ממוצאים שונים. שונים. הוא נשאר יושב אבל קבלת הפנים שלו היתה חמה ולבבית מאין כמוה.  כשהוא התחיל לדבר היה לו כל הזמן חצי חיוך משועשע וטוב לב על פניו. הדבר הראשון  שהוא אמר היה: כמה שאני שמח לראות פה את כולכם, כל כך שונים. העיקרון הראשון אצל הסופיים הוא להתחבר דרך הלב דווקא אל השונה אל האחר"
הוא המשיך ודיבר על זה שהמציאות מראה שוב ושוב שאי אפשר לקיים יחסים ללא חילוקי דעות בנוגע לדברים מסויימים, אבל למרות זאת ואולי בזכות,הסופיים מאמינים שזו קרקע פוריה לצמיחה,לחיבור,לאהבה. זו למעשה חובת הדת שלהם. הוא דיבר על כך שבין גבר ואישה סופיים ובכלל לא יכול להיות שוויון כי הם שונים מאוד במהותם אבל לכל אחד מהם יש את הזכות והחובה לעשות את בחירותיה/ו באופן עצמאי ואין כפיה מאף אחד מהצדדים.
ולקראת הסוף הם רקדו ריקוד מקודש,בריקוד הם מסתחררים, מסתובבים בלי סוף אולי בגלל זה הם נקראים סופיים :) ומכניסים עצמם למעין סוג של טראנס, כשהראש מוטה לצד זה סמל לאמונתם,שאת הראש יש לשים בצד כדי לתת ללב מקום לראות.
הסופיים רואים את האחר עם הלב.

יותר מאוחר הגיע עוד שייח סופי שבא עם 4 מוסיקאים: נגן עוד, זמרת, מתופף דרבוקה ונגן סנטור. הסתבר שכולם ילדיו. הם ניגנו את ENTA OMRI ששרה אום כולתום, היא בעצמה בת למשפחה סופית שומעים את זה בשירה שלה שבאה מהלב ואל הלב היא פונה. שירי האהבה שלה, השירים שלה בכלל חצו את גבולות המדינה והשפה.
האהבה בעיני היא יישות עצמאית, אינטיליגנטית עם עוצמות משלה, עם מטרה, עם דרך צמיחה. היא אבולוציונית. היא מתגלמת בעולמינו הפיזי בכל מה שמייצג את האור ולכן ובהכרח מה שמדגיש אותה זה החושך.
והיא כאן בשביל להישאר, ואנחנו חייבים לפנות לה מקום כיוון שאחרת היא תפנה אותו בעצמה ואז היא יכולה גם להכאיב. היא בהחלט יודעת לעשות את זה. היא לא חלשה, היא אהבה. הסופיים מבינים את זה,כשהם מדברים על חיבור הם מדברים על תקשורת אוהבת.חיבור הוא אהבה וברגע שמרגישים אותו קשה מאוד,אם לא בלתי אפשרי לוותר. זה הסם החזק מכולם.
אז....
בסוף הביקור בזהוויא, אחרי שעשינו יחד, כ 60 איש לערך, מעגל סופי, שמהווה טקס פרידה , כשהכל שקט ודמם,  הרים אלי  עומר עיניים . היישיר מבט ואמר ברוך בתוך הדממה:
"בכל זמן שתרגישי רצון, את מוזמנת אלינו לכאן" והנהן אלי כמעט בלי תנועה.
מה הוא ראה כשהוא הזמין אותי בצורה ישירה כזו, חמה ומיוחדת? איך הצלחנו להתחבר בלי לדבר באופן ישיר? בלי לגעת? איך הוא הרגיש את הפתיחות שלי כלפיו? איך הוא ידע את ההרגשה הזו שלי שאני מבינה בלב את מה שהפה שלו מבטא?איך הוא קלט שאני מחוברת רגשית למוסיקה הזו,עוד לפני שאני ידעתי? שאני אוהבת את הריקוד? שאני מתרגשת מהשירה? שהפילוסופיה הזו לא זרה לי? האם זה בגלל ובזכות שהמקום בו נמצא הכאב העמוק ביותר הוא גם המקום בו יושבת האהבה העמוקה מכל?
ההזמנה החמה שלו יושבת אצלי וממתינה לרגע הנכון, למדתי במהלך חיי לסמוך על ליבי, ובזמן האחרון אני לומדת לסמוך פשוט. פשוט לסמוך.  בדיוק כמו שיבוג'י וכמו הסופיים,כך חיי שלי, חיינו של כולנו, הם חלק מהדיונה הגדולה, כך שהרגע הנכון, אם יהיה כזה, בא יבוא.
זוהי דרך החיים....