שנתיים

אני זוכרת אותנו במדויק, ברגעים שבהם הוא אומר לי לראשונה  "מה עוד יש מלבד האהבה?"
אני זוכרת איפה ואיך ישבנו, אני זוכרת מה הוא לבש, אני זוכרת את המבט שלו בעיניים, אני זוכרת את פעימות הלב שלי.
הסתכלתי עליו נפעמת לחלוטין. והוא המשיך. " יש לה כח להזיז הרים,לשנות גורלות, היא קסם העולם הזה"
הוא אמר את זה כתגובה למה שאמרה לי אמא שלי בקשר אליו. היא אמרה לי:
"ג'ו שלי, אהבה זה לא הכל בחיים, צריך גם להיות פרקטיים"
סיפרתי לו על זה כדי להציף את ההיסוסים שלי בקשר לקשר איתו ואז הוא שאל:
מה עוד יש מלבד האהבה?
הוא לא הראשון שחושב ככה והוא לא הראשון שהביע את הרעיון הזה, אבל זו היתה לי הפעם הראשונה שמישהו בעולם אמר את זה מעומק הכאב שבליבו. הפעם הראשונה שהאמנתי, הפעם הראשונה בחיי הקצרים שנשביתי בה. אני מאמינה שככה נשביתי בו. באהבתו, בחלומותיו,באמונותיו.
זו גם לא היתה הפעם האחרונה שהוא אמר את זה, שמעתי את זה שוב ושוב במהלך חיינו יחד, לפעמים ברגעי השיא, לפעמים ברגעי המשבר הכי גדולים שלנו ולפעמים סתם ככה בתוך השיגרה, לפעמים במילים לפעמים במעשים ולפעמים בצלילים. האמירה הזו שלו היתה חד משמעית ונוגעת לכל הרבדים המוכרים לי, פיזית,רגשית ורוחנית. ולמען האמת הפעם האחרונה עוד לא הגיעה.אני שומעת אותו אומר לי את זה עדיין, בקול הבס הרך והמלטף שלו.
עברנו המון דברים יחד ב 20 שנות אהבתינו.
האהבה פירותיה והכאבים שבאים יחד איתה, יצרו כוך היתוך. חיבור שכזה שהמשפט לא ניפרד בחיים ובמוות קיבל משמעויות ותוכן. בשבילי זה כבר לא משפט, זו הוויה. להפרד ולשחרר מחד ולהמשיך לאהוב מאידך.
אני כל כך אוהבת אותו.עדיין, ומסתמן שלעולמי עולמים.
לא יכולה לדבר על אהבתינו בזמן עבר. שלא כמו ששר פרדי מרקורי, האהבה שלנו לא חייבת למות. מספיק שהוא מת. האהבה חיה. חיה יותר מתמיד.
שנתיים שאנחנו בלעדיו. שנתיים שהוא עדיין פה. אני יותר חיה מתמיד. הילדים גם.
אני מסתכלת עליהם ורואה איך הם צומחים לתוך המציאות החדשה יחד איתו ויחד עם חסרונו. להעדרו יש נוכחות חזקה . השנים שהוא היה איתנו  נותנות את אותותם. הילדים שלו. הילדים שלי.
אני רואה אותו בהם בכל מילימטר מעוקב של ההוויה שלהם. כמה חכם הוא היה. השאיר לי מאוצרותיו. אוצרותי.
אני מתגעגעת אליו. לכל כולו. מחכמת הלב עד לכפות הרגליים שלו, שאני רואה אותן בבנינו הבכור, לחוש ההומור שלו וראיית הפרטים בתוך המכלול שיש אותו בשני, לנדיבות ולבדיקת הגבולות האין סופית שאני רואה אותם בשלישית , לרכות ולאינטיליגנציה הרגשית ברביעית. וכל זה גם בכולם יחד. ואני מתגעגעת אליו. אל האהבה הזו שלו שלא ידעה גבולות וחילחלה אלי בחייו וגם במותו ככה שאני מרגישה אותה בכל נים שלי, בכל עצב חשוף. עד כדי כאב.
מן היפוך שכזה. האהבה- כאב  והכאב - אהבה.
מודה לו על כל רגע שעשינו יחד. על הרגעים היפים ועל הרגעים הקשים. שמסתבר בראיה רטרואקטיבית, שהיו יפים גם. הפרופורציות השתנו.
אני זוכרת את הימים האחרונים שלו, הרגשתי את המוות שלו קצת כמו רעם שמתגלגל מבחוץ פנימה , קצת כמו רעידת אדמה, נשמעת ומורגשת ממרחקים אבל מאיימת ומתקרבת וככל שהיא מתקרבת ,ככה היא הופכת להיות מאיימת יותר והופכת מציאות. 180 מעלות.
תופי הטאם טאם של חייו הפסיקו להרעים ונהיה שקט.
אבל המוסיקה חייבת להמשיך.
הרגעים שבהם הוא ניגן, הרגעים שבהם הוא חזר מערב של חיבור מוסיקלי חי, שהפיק מוסיקה באמת, היו מהרגעים המאושרים בחיינו. אלו היו רגעים שבהם פגשתי איש מלא אהבה וסיפוק. אלו היו רגעים שהסבירו לי את המשמעות האמיתית של הקיום שלנו על פני האדמה. להפיק מוסיקה זה במידה מסוימת לזקק את האהבה לכדי חומר. זה הדבר היחיד שהיה משמעותי בשבילו במפגש המוסיקלי, אני חושבת שלא המבנה ולא הביט היו אלוהים בשבילו. הוא לפעמים הלך בתוך הגבולות ולפעמים היה לו צורך לשבור אותם לחלוטין, לנתץ אותם עד דק, הכל בשביל לשרת את המוסיקה ואת האהבה.
ואני זכיתי לחוות את זה יחד איתו.
כולנו.
ככה שמותו הוא מציאות אחת אבל את מהות חייו אפשר להמשיך ולקיים ואני חושבת שזה הרעיון שהוא השאיר אחריו, להחיות את המוסיקה ואת האהבה גם יחד.