שיבוג'י הוא המורה שלי ליוגה. הוא מורה לחיים. שיבוג'י הוא הודי ומתקרב לגיל 65 אבל חיותו מלבלבת, הוא איש רב פעלים ורב ניגודים. יש לו חיוך של ילד תמים ודמעות של איש זקן הנושא את כל כאבי העולם על כתפיו. ליבו רחב ורך ומחשבתו חדה כתער.דיבורו שקט ומדוד והבעתו מלאה רגש. הזיכרון שלו הוא פנומנלי והתחושות לידו תמיד מועצמות.
שיבוג'י. צנוע ועניו מאין כמוהו.
בימים אלה הוא נמצא בביקור בארץ יחד עם אישתו המעניינת לא פחות. עליה הוא אומר SHE IS MY BETTER HALF אז תארו לעצמכם איזו אישה היא....הוא לא מסיונר בשום אופן וצורה בנוגע ליוגה ומדגיש ללא הרף שערכים של משפחה ועבודה חשובים לעין ערוך מתרגול יומי.
חיבוק ממנו מקל על ליבי לאורך ימים.
אחד העקרונות של היוגה הוא לכבד את כל הדתות כולם. כשעושים את זה באמת, ומכל הלב מגלים שהכל הוא אותו דבר ורק הבחירה של בני האדם טוב או רע מגלה את פני הדת ככה או אחרת.
במסגרת ביקורו של שיבוג'י יצאנו איתו לסיור בעכו וככה הכרתי את הסופיים.
המיסטיקנים של האיסלאם.
ישבנו בעיר העתיקה בעכו, במבנה יפה שנקרא זהוויא, ופגשנו שייח סופי.עומר שמו. עם קמץ. הוא ישב בפינת החדר כשאנחנו נכנסנו, ערב רב של אנשים בגילאים שונים ממוצאים שונים. שונים. הוא נשאר יושב אבל קבלת הפנים שלו היתה חמה ולבבית מאין כמוה. כשהוא התחיל לדבר היה לו כל הזמן חצי חיוך משועשע וטוב לב על פניו. הדבר הראשון שהוא אמר היה: כמה שאני שמח לראות פה את כולכם, כל כך שונים. העיקרון הראשון אצל הסופיים הוא להתחבר דרך הלב דווקא אל השונה אל האחר"
הוא המשיך ודיבר על זה שהמציאות מראה שוב ושוב שאי אפשר לקיים יחסים ללא חילוקי דעות בנוגע לדברים מסויימים, אבל למרות זאת ואולי בזכות,הסופיים מאמינים שזו קרקע פוריה לצמיחה,לחיבור,לאהבה. זו למעשה חובת הדת שלהם. הוא דיבר על כך שבין גבר ואישה סופיים ובכלל לא יכול להיות שוויון כי הם שונים מאוד במהותם אבל לכל אחד מהם יש את הזכות והחובה לעשות את בחירותיה/ו באופן עצמאי ואין כפיה מאף אחד מהצדדים.
ולקראת הסוף הם רקדו ריקוד מקודש,בריקוד הם מסתחררים, מסתובבים בלי סוף אולי בגלל זה הם נקראים סופיים :) ומכניסים עצמם למעין סוג של טראנס, כשהראש מוטה לצד זה סמל לאמונתם,שאת הראש יש לשים בצד כדי לתת ללב מקום לראות.
הסופיים רואים את האחר עם הלב.
יותר מאוחר הגיע עוד שייח סופי שבא עם 4 מוסיקאים: נגן עוד, זמרת, מתופף דרבוקה ונגן סנטור. הסתבר שכולם ילדיו. הם ניגנו את ENTA OMRI ששרה אום כולתום, היא בעצמה בת למשפחה סופית שומעים את זה בשירה שלה שבאה מהלב ואל הלב היא פונה. שירי האהבה שלה, השירים שלה בכלל חצו את גבולות המדינה והשפה.
האהבה בעיני היא יישות עצמאית, אינטיליגנטית עם עוצמות משלה, עם מטרה, עם דרך צמיחה. היא אבולוציונית. היא מתגלמת בעולמינו הפיזי בכל מה שמייצג את האור ולכן ובהכרח מה שמדגיש אותה זה החושך.
והיא כאן בשביל להישאר, ואנחנו חייבים לפנות לה מקום כיוון שאחרת היא תפנה אותו בעצמה ואז היא יכולה גם להכאיב. היא בהחלט יודעת לעשות את זה. היא לא חלשה, היא אהבה. הסופיים מבינים את זה,כשהם מדברים על חיבור הם מדברים על תקשורת אוהבת.חיבור הוא אהבה וברגע שמרגישים אותו קשה מאוד,אם לא בלתי אפשרי לוותר. זה הסם החזק מכולם.
אז....
בסוף הביקור בזהוויא, אחרי שעשינו יחד, כ 60 איש לערך, מעגל סופי, שמהווה טקס פרידה , כשהכל שקט ודמם, הרים אלי עומר עיניים . היישיר מבט ואמר ברוך בתוך הדממה:
"בכל זמן שתרגישי רצון, את מוזמנת אלינו לכאן" והנהן אלי כמעט בלי תנועה.
מה הוא ראה כשהוא הזמין אותי בצורה ישירה כזו, חמה ומיוחדת? איך הצלחנו להתחבר בלי לדבר באופן ישיר? בלי לגעת? איך הוא הרגיש את הפתיחות שלי כלפיו? איך הוא ידע את ההרגשה הזו שלי שאני מבינה בלב את מה שהפה שלו מבטא?איך הוא קלט שאני מחוברת רגשית למוסיקה הזו,עוד לפני שאני ידעתי? שאני אוהבת את הריקוד? שאני מתרגשת מהשירה? שהפילוסופיה הזו לא זרה לי? האם זה בגלל ובזכות שהמקום בו נמצא הכאב העמוק ביותר הוא גם המקום בו יושבת האהבה העמוקה מכל?
ההזמנה החמה שלו יושבת אצלי וממתינה לרגע הנכון, למדתי במהלך חיי לסמוך על ליבי, ובזמן האחרון אני לומדת לסמוך פשוט. פשוט לסמוך. בדיוק כמו שיבוג'י וכמו הסופיים,כך חיי שלי, חיינו של כולנו, הם חלק מהדיונה הגדולה, כך שהרגע הנכון, אם יהיה כזה, בא יבוא.
זוהי דרך החיים....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה