ביקורות חיצוניות לא מזעזעות אותי, אני מכירה את המוטיבציות שלי לפני ולפנים.מכירה את חולשותי לטוב ולרע ומוכנה לפתוח כל אחת מהן, תלוי עם מי, תלוי מתי. אני יודעת לכעוס ואני גאה בזה, אני יודעת לרצות ואני לא מתביישת בזה. אני יודעת לוותר על הרצון . גם כשזה חותך בבשרי.
אני יודעת לאהוב .
אני יודעת לאהוב כמו שרק אישה שחיה 20 שנה עם גבר שאהבה ובכל זאת שיחררה אותו, יודעת.
אני יודעת להיות רכה ואני יודעת להיות קשה כשצריך. אני יודעת לרצות בלי לכפות.אני יודעת לקחת אחריות, ואני יודעת למחול על כבודי.
ואני יודעת גם איך לחוות דחייה. זה לא עושה את זה קל, זה לא שאני נהנית מזה. זה נשאר כואב עד העצם, אבל במסגרת לימודי עומק הכאב, שבהם קיבלתי דיפלומות רבות בשנות חיי, אני יודעת לנשום אל הכאב. לחבק אותו ולשחרר אותו.
אף אחד מלבדי לא יודע מאיפה נובעות התנועות של חיי והבחירות שלי, אני עושה אותן תוך כדי מודעות ליכולות שלי ולחולשות שלי. ולמציאות חיי. אני מכירה את גופי. את הגמישות שלו, את אורך השרירים שלו, את החוזק שלהם, איפה לעצור את התנועה ואיפה ללחוץ עוד קצת. וכשאני לא מבינה מה מניע אותי אני עוצרת. נושמת, מבררת עם עצמי ורק כשאני מבינה אני מגיבה, וכן, אני גם אימפולסיבית לפעמים, כשאני בטוחה במקום שבו אני נמצאת,כשאני יודעת שיש איתי מישהו שידע לספוג את הנפילה שלי, שמבין ואוהב את התפניות שלי. כשיש מישהו שמכיר את אהבתי.
כשיש לי על מי לסמוך. וזה לוקח זמן.
יצאתי למסיבה , נסעתי עם זוג חברים. שתיתי וודקה עם אשכוליות. כרגיל. וקלה היתה עלי דעתי. כשיצאתי לנוח קלות ניגש אלי בחור ופתח בשיחה. השיחה היתה מעניינת. זה לא קורה לי הרבה. מה גם ששמו כשם אהובי. ציחקקתי כמו נערה, אבל זיהיתי שמולי עומד גבר בעל עניין בחייו. בעודו מדבר ניגש אלי חברי הטוב ופיתה אותי לחזור לרקוד, כך עזבתי את נערי המעניין ללא שום הודעה מוקדמת או תקשורת פשוטה, בלי להתנצל ובלי חיוך. נטשתי. בחוסר רגישות.
כשפקחתי את העיניים בבוקר והתפכחתי משכרוני המתוק, הבנתי שיכול להיות מאוד שפגעתי בבחור ומאחר וידעתי את שמו ויש לנו חברים משותפים בפייסבוק פניתי אליו כדי לבדוק את העניין. הוא כעס. לא יכול להכיל את הדחיה וגם לא את ההתנצלות הקלילה שלי. הוא רצה לכעוס. הצטערתי וגם שמחתי . שמחתי לגלות את זה מהר כל כך ולהחליט לעצמי שאני לא רוצה ככה. הבנתי שטריגרים לפעמים מאוד חשובים כדי לגלות מעט מהטבע הפסיכולוגי של האדם שאנחנו מתקשרים איתו.
אף פעם לא האמנתי רק בפסיכולוגיה, זוהי ראיית תמונה חלקית. באדם יש הרבה יותר מאשר מוטיבציות פסיכולוגיות. הפסיכולוגים לפעמים לא מבינים את זה. הם חופרים וחופרים ומנסים לגלות עוד. פתרון הכאבים לא נמצא בידיעה בהכרח.לפעמים הוא נמצא בנסתר. בפגישה עם פסיכולוג אני שואלת.... הלב שפועם, האם הוא נשמע? אצל הפסיכולוגית שלי בהחלט כן. אבל לא אצל כל פסיכולוג.
ואם אני שואלת את זה כשאני פוגשת מטפל/ת קל וחומר שאני פוגשת חבר/ה ובטח ובטח אהוב.
כולי אישה. בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. הבטן שלי יודעת להיות קשה כמו ברזל כשאני מחזיקה שריר ורכה ומתוקה כמו מרשמלו כשאני משחררת. אני בוחרת מתי להקשות ומתי לרכך. הגבר שפוחד מזה הוא הגבר שמפסיד את זה. מישהו שומר עלי שם למעלה. האיש שפגשתי במסיבה נמשך אלי. מאוד. זה היה ברור. אבל הוא נתן לאגו שלו מקום הרבה יותר חשוב מאשר למשיכה שהרגיש. האגו נובע מהפחד והמשיכה מאהבה. כוחות המשיכה והדחיה עובדים תמיד ביחד. תמיד בסוג של תחרות. מלחמת האור בחושך. ומה ינצח?
מה שאבחר. פה ואולי פה בלבד טמון חופש הבחירה. לבחור לעשות טוב. לתת לטוב שבתוכנו לנצח.ולהראות אותו וכמה שיותר כי ענווה לא נמצאת בחוסר ידיעתנו את עוצמתינו. להפך. ככל שנעשה טוב ככה נהיה יפים יותר, חזקים יותר, מודעים יותר ומכירים בערך עצמינו, סומכים על עולמינו ומאמינים ברוב טובו. בשפע שבו. ביופיו. ואותו , את היופי הזה שמתגלם בתוכנו אנחנו חייבים...מוכרחים.... חובתינו להפיץ אותו ולהוציא החוצה. לתת מטובו לעולם הזה שנותן כל כך הרבה מטובו לנו. אני רפלקציה של עולמי. אני ירח.
ככה שהענווה נמצאת במקום עמוק בהרבה. היא נמצאת בלא נודע. במסתורין.היא נמצאת במקומות אותם אני לא מכירה, שעדיין עלי לחקור, היא נמצאת בתהליכים, היא נמצאת בחיבור עם האחר. שם שום דבר לא ידוע. העובדה שאני יודעת אותי לא אומרת שאני יודעת אותך. אתה לי מסתורין ודרכינו נעלמה. אין לי מטרות יש לי אהבה וספקות. ככה היחסים נמצאים במקום תחוח, אוורירי. אזור הספקות הוא מקום החיים של החיבורים ושל האהבה. ואני הולכת בדרך החיים.
אני אישה.ואני בלתי צפויה בעליל, לפעמים אפילו לעצמי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת בי זה את ההפתעות הללו. אני מונעת מראיית כוחות המציאות, הם נובעים מכוחות של משיכה גם פיזית, גם רגשית פסיכולוגית וגם רוחנית. כל רובד כזה בנוי מכמה שכבות, ככה שהפסיכולוגיה בעיני מהווה רק חלק אחד במכלול האישיות ופסיכולוגיה בגרוש שווה בעיני כקליפת השום. ופחות.
כדי להבין משהו על מוטיבציות פסיכולוגיות של אדם חייבים להבין את תנועת חייו הפיזית, את דרך ההתקדמות שלו, את מטרותיו,אהבותיו, את המנוע לבחירותיו, את כאביו. חייבים להתעמק בעולם הרוח ולדעת לבוא אל הדברים בענווה וצניעות שאין כדוגמתם.לדעת שעד כמה שאני יודע את עצמי ככה אני לא יודע כלום על מה שיהיה, ולא בהכרח הרצון שלי הוא הפרמטר הקובע את מאורעות חיי.
צניעות וענווה.
הפסיכולוגית שלי היא כזו. המדקרת שלי גם.שתיהן מדברות איתי על זה מכיוון אחר,שתיהן מבינות את התהליכים אבל יודעות שיש עוד כמה וכמה פרמטרים שיישארו נעלם אחד גדול בתוך הדרך, ככה נותר מקום להפתעות. ככה נשאר מרחב הלא נודע במקומו.
שום דבר לא ידוע
לא שנה לא שבוע.
Never, Never, Never Give Up
השבמחקכששיר גורם לך לפרץ רגשות כך סתם באמצע היום,
כשכולם עסוקים בעמל יומם,
ואף אחד, אבל אף אחד לא רואה,
אז תבכה, אבל תמשיך לנוע לנוע.
אתה בטח חשוב למישהו.
מישהו בטח מאד רוצה בך.
אולי הדרך מתמשכת, אבל בטוח שהיא מסתיימת.
איש לא ידע כיצד.
אלוהים, כמה כאב.
וכמה טוב לדעת שיש דרכים שמובילות,
שיש עוד אהבה,
שיש מי שנותן ויש מי שמקבל.
הדרך שלך ג'ורג'יה יפה, יפה ונותנת תקווה.
בהשקט, בבטחה ובהצנע לכת.