פוליאמורה,
היא בכותרות.
אני חושבת שהיא חלק מהמהפכה החברתית היסודית שמתרחשת בעולם המערבי.
עם השינוי הדרמטי במבנה החברתי-משפחתי המוכר נוצר סוג של כאוס שמתוכו נולדים רעיונות "חדשים" מוסכמות נבחנות מחדש גם ברמה האישית וישפיעו כנראה על מבנה החברה העתידי.
כבר.
נחשפתי לעולם הפנויים והפנויות עם מותו של אהובי ובאופן מודע ורצוני נמנעתי מאתרי הכרויות ומהכרויות מרובות. כל הכרות שלי היא כבפינצטה. מקשיבה לקולות העולים ממציאות חיי. מתבוננת ובוחרת. לאט. נעזרת במציאות, במה שהיא מזמנת לי. סומכת עליה. כמו לוקחת טעימה מאוכל לא מוכר אבל מפתה. משתמשת בכל החושים. הריחות , הצבעים, הטעמים המרקמים.
ורק אחרי שאטעם בכל חושי ,לאט, אני גם אבלע. ורק אחרי שאבלע אבחר אם לקחת עוד ביס. ורק אחרי שאבחן איך אני מרגישה עם הביס השני אבחר אם לאכול את כל המנה.
עם מותו , גיליתי שהשבועה "בחיים ובמוות" נלקחה ממציאות עמוקה והיא לא המצאה. מצאתי שמוות לא עוצר את החיים של הקשר הוא פשוט משנה את המימד. גיליתי את זה ולא הופתעתי. זה התיישב נהדר עם פילוסופית היוגה.
קשר עמוק ומלא בין שניים, לאורך זמן, הוא משמעותי, מעבר לחיים ומוות.קשר נשמתי.
אני מתרגלת יוגה באופן קבוע כבר מעל עשור ולאט לאט, עם דגש על לאט, כושר הריכוז עולה, המיקוד מצטמצם לאובייקט ספציפי, תוך כדי ההתמקדות הזו יש את היכולת לראות את ה"עצמי" האמיתי. את הטבע האמיתי, שלי, של העולם גם. ריבוי מחשבות ורגשות מפריעים וממסכים את היכולת הטבעית להתחבר ל INNER SPACE הזה.
שבע הצ'אקרות העיקריות טומנות בחובן 7 תשוקות. לכל צ'אקרה התשוקה שלה. שלושת הראשונות נוגעות להשרדות. השרדות הפרט והגזע. ברביעית , צ'אקרת הלב , אנאהאט, טמונה התשוקה לשותפות, זוהי תשוקה של הרגש.
התשוקה לאחדות נמצאת בצ'אקרה העליונה, בכתר, בסהסררה. אחדות בכל מובן, ברמת התפתחות זו, כל הקטבים מתאחדים וומגיעים לחוויה שכל מה שסביבנו כולל אנו עצמינו זה דבר אחד עצום. תודעה. אנרגיה. אלוהים.
איך שלא תקראו לזה.
בכל אופן, על פי הבנת הצ'אקרות, מריבוי לאחדות. זוהי תנועת ההתפתחות הרוחנית.
מהפרספקטיבה הזו אני רואה בפוליאמורה בריחה והתרחקות מהתפתחות אנושית.
גירויים חיצוניים תמיד יהיו והצורך באינטימיות מתמלא קודם כל מתוכנו ורק אז החוצה אל הסובב אותנו. היכולת לחלוק אינטימיות עמוקה בכל הרבדים דורשת יכולת ריכוז פנומנלית , וכדי לקיים יותר מקשר אינטימי אחד בלי לפגוע בקשר האחר, דורש הרבה יותר ממה שאדם רגיל מסוגל לו.
במעבר מכשפים מאת טאישה אבלר אומרת נלידה אחרי שהיא חושפת את החור שבין רגליה:
"מכיון שאני לא נמצאת בעולם כנקבה, הרחם שלי השיג הלך רוח שונה מזה של האישה הממוצעת הלא מאומנת"
זוהי דרגת התפתחות.
בהמשך מבינה טאישה מה תוצאות יכולת הריכוז הזו של נלידה וכותבת "הצגת העירום שלה חוללה אצלי משהו בלתי נתפס:היא הרגיעה את הכאב שלי וגרמה לי לשחרר את כל הצניעות החסודה שלי..."
ונלידה אומרת עוד "את יכולה להגיע לפלאים על ידי כך שתשלטי באנרגיה שבאה מהרחם ותניעי אותה".
השליטה באנרגיה הזו, משמעה שליטה בתשוקות קודם לכל. לפני הכל. ושליטה בתשוקות יכולה להתקיים אחרי שאנחנו מכירים/ות בקיומן. מבינות את הקוטביות שבתוך כל אחת ואחת מהן.התכחשות לא מועילה. בורות בטח שלא.
אחרי שהצלחנו לראות את התשוקות, שזוהי יחידת עבודה שאורכת זמן. אפשר להתחיל לנסות להמיר אותן לתשוקות אחרות. להגדיל את מנעד השליטה. ברור לי שלא לכולם יש את אותו המניע, אבל כולנו רוצים לבחור ולא להיות נשלטים על ידי דפוסים הנובעים מהתת מודע ומלבים את התשוקות ששולטות בנו.
הכמיהה לאינטימיות היא לא אהבה, היא ההפך.
אהבה היא נטולת כמיהה, היא שקט, נועם, שלווה, בחווית האהבה הכמיהה מתפוגגת כמו אף פעם לא היתה.וזה מתחיל מבפנים. אהבה ואינטימיות עם עצמי ועם כל החלקים שלי יכולה אחר כך להיות גם עם האחר. עם העולם כולו.
בתשוקה זה עובד הפוך,זה רעב תמידי למשהו חיצוני שיספק את הצורך הפנימי באינטימיות ולמעשה באהבה.
רבים מאיתנו לא מוצאים בתוך עצמם סיבות וכוחות נפש לרסן את התשוקות ואף לא מחפשים. חלקנו רוצים להרגיש. משהו. כל דבר וריסון הפכה למילה לא "רוחנית" לא "רכה" אבל, היא לא מילה גסה וגם לא אלימה במקרה הזה, היא מתארת יחידת עבודת מודעות, מובנית,קפדנית ועדינה שמטרתה העלאת רמת האנרגיה בגוף.למי שמעוניין.
מתוך כל זה, לתחושתי, הפוליאמורה היא פתרון ישן נושן למילוי בור הכמיהה רק נתנו לו שם חדש.
פעם קראו לזה פוליגמיה וזה היה חד צדדי, רק לגברים הותר. זה הוצא מהחוק על בסיס מוסרי, בעיקר בגלל פגיעה בזכויות האישה, אבל, נשים נפגעו לא רק בזכויותיהן אלא גם ברמות האנרגיה שהן הצליחו לאגור.
והיום עם כל הנאורות נשים מתנדבות לכך. "רוצות" בכך. הן אפילו מתנשאות תוך כדי כך.
העולם הוא רחב ויש מקום לכולם.
אין צודקים. יש דעות. לכולם זכות להחזיק באיזו דעה,
המורה שלי ליוגה ענה על שאלת הפוליאמורה במשפט אחד. הוא אמר : רק שתי ידיים יכולות למחוא כפיים.
יותר מזה אין לי מה לומר הוא אמר. איש ואישה הישר בעינהם יעשו.
זוהי דעה, לאחדים טובה ככל דעה בעיני, טובה מכל דעה.
אנחנו חיים בעידן מרגש שבו מהפכות מתרחשות בכל רבדי חיינו, אנחנו חלק מהמהפכות האלה, המהפכה הטכנולוגית משנה את פני האנושות, המסכים תופסים מקום משמעותי במציאות חיינו.
אחד התרגילים שאני מתרגלת על בסיס קבוע הוא התמקדות בעיניים פקוחות ובלי למצמץ בנקודה. הזמן קבוע ועולה בהדרגה. כשאני עוצמת עיניים הנגטיב של החפץ עליו אני מתמקדת נשאר טבוע בין עיני כטביעת רגל בחול, דקות ארוכות.
כך עובד המנגון שלנו. תמונות נצרבות בהכרתינו במהירות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס ולכן המהפכה הטכנולוגית מרחיקה אותנו מהטבע ומהטבע העמוק של האדם. התמונות המתחלפות במהירות הבזק על המסכים השונים, בסדרות, סרטים ומשחקים מייצרות מציאות בתוך הכרתינו והמוח לא תמיד מבחין מה אמיתי ומה לא. סצינות אלימות שנראות שוב ושוב מייצרות אלימות וחוסר שקט פנימי. ואפילו תמונות תמימות המתחלפות במהירות הבזק מייצרות חוסר שקט וחוסר מיקוד.
זהו ה adhd של העידן המודרני. של המחשבות שלנו, של הרגשות שלנו. וגם של התשוקות שלנו. אנחנו מאמינים להם אבל הם לא שלנו בהכרח.
דרוש נקיון פנימי כדי לדעת להבחין בין הטבע האמיתי והרעש הסביבתי.
עוצמה פנימית בשביל לבחור בין השניים.
ואורך רוח כדי להתמיד בבחירה.
