וארנסי.
היה לי איתה סיפור אהבה.
דחוס בשבועייים אמנם אבל היו בו את כל המרכיבים שיש בסיפור אהבה.
התאהבתי בה מיד כשנחתתי בשדה התעופה. אולי אפילו קודם, כשראיתי את הגנגס מהאויר וסביבו שדות לרוב ומעט בתים. אהבתי את החום, אהבתי את האור, אהבתי את הנהג שלקח אותנו לגסט האוס, אהבתי את כל המשפחה שלו שהעמיסה את המטען שלנו על הואן הכסופה, בעליזות איטית במיוחד. אהבתי את הבחור ההודי שליווה אותנו למונית ופיזר עלי את קיסמו בעיברית מתובלת באנגלית עם מבטא הודי מנסה לפתות אותי לבוא לחנות של דוד שלו בהאסי גת שבוארנסי. התאהבתי בגסט האוס שלנו ברגע שנכנסתי פנימה.הוא היה כגן עדן הנחבא אל הסימטאות הצרות והעזובות של וארנסי.
הנחנו את הדברים בחדר ויצאנו להסתובב.
נכנסנו למסעדה שנראתה נקיה, הזמנו כל מיני מאכלים הודיים.
בבוקר המחרת התעוררתי עם כאבי בטן.
וארנסי אהובתי. מה היה לך שככה פגעת באמוני? כל כך מהר?
הרי עוד טרם מיציתי את ירח הדבש שלנו.
מתוך עלבוני נסגרתי מולה.
קודם אל האוכל ואז אל הריחות של הפיח עם התבלינים והעשן הדקיק של הטבק שלהם, שיוצא מכל חנות. נסגרתי אל הציפצופים הבלתי פוסקים, אל הבלאגן בכביש, חוסר הסדר המוחלט, לא ידעתי איך אעבור את הכביש בלי להידרס. נסגרתי אל הזוהמה שהציצה מכל פינה.נסגרתי אל העוני אל הכלבים המסכנים. נסגרתי אל האוכל ופתחתי בשביתת רעב. נסגרתי אל הנופים ואל האנשים.
שמתי עלי צעיף גדול, השארתי חרך צר בעיניים, אילו יכולתי ללכת בלי ליפול הייתי סוגרת גם את עיני.
היתה לי בחילה ללא הקלה.
הייתי שקטה, מסתכלת החוצה ופנימה אל תוכי, מחפשת רפואה.
תירגלתי יוגה במסירות, לא היה לי הרבה כוח ומיד כשסיימתי חזרתי לחדר לנוח,
הישר.
לא רציתי לאכול ולא לשתות, רק לתרגל ולנוח. למזלי היתה לידי מלאך ששמרה עלי, היא הכריחה אותי לאכול.
ואז. אחרי יומיים נפתח הסכר.
מעניין לגלות איך אנחנו יושבים בתוך כלוב נעול עם המפתח ביד, וברגע שמצאתי את המפתח בידי גיליתי את היופי שמסתתר לו מתחת לכיעור הבולט כל כך של וארנסי.
היופי העדין והמעודן, זה שלא חייב להראות את עצמו כדבר ראשון הוא היופי העוצר את נשימתי. הוא מתגלה בעיני רוחי כיופי עמוק ומרגש. וכשגיליתי את העיר הזו לא היה גבול לשמחתי.
כשפתחתי את דלת הכלוב , הצופרים היו למוסיקה ואת הכביש הכאוטי עברתי בצעדי ריקוד, רוקדת בהנאה חושנית את הקצב של העיר. צחקתי כל הדרך ובכיתי מכל הלב, התאהבתי בה כמו שמתאהבים בגבר, בתינוק שנולד, בעצמי. התאהבתי כך שאפילו הריח, החוש הקדום ביותר, התעורר והעיר את התאבון לחיות.הרחתי את היסמין, את הקטורות שמדליקים בכל מקום וכשובל עדין התפתלו להם לעבר אפי מכסים את ריחות הפיח והזבל.
והעיניים.
העיניים הרעבות שלי נמשכו אל הצבעוניות והיופי אל האוטנתיות שלה. בלעתי את כל מה שהיה לה להציע.
ושוב ראיתי אותי, אוהבת את המכלול. הטוב והרע של אהובתי היו חלק אחד משלם אהוב.
וכשזה נגמר חזרתי בטבעיות לשגרת יומי האהובה והמנחמת. אל משפחתי שמהווה את עולמי השלם. אל העיר הנקיה שבה אני חיה, אל עבודתי העוטפת. ישנתי הרבה. ואחרי כמה ימים וארנסי חזרה אלי בחלומי.
שוב טיילתי בסימטאותיה עם כל הקבוצה , אבל באמצע הייתי חייבת לחזור הביתה,מעין תחושה פנימית חזקה, וכמו שקורה רק בחלומות, תוך שבריר שניה הייתי בחזרה בבית ושם גיליתי שאהובי חזר לחיים,
יחד איתו חזרתי לוארנסי, הוא היה מאוד שקט.
אף פעם הוא לא היה כל כך שקט ונוח, לאן שהלכתי הוא בא אחרי. השקט שלו גרם לי להרגיש מוזר, הוא לא השמיע קול, ופשוט הלך אחרי. הגענו לנקודה מאוד גבוהה באחת הסימטאות שמעל הגנגס בוארנסי, חיפשתי את דלת היציאה ואת הדרך לחזור לקבוצה שעזבתי. והוא עדיין הולך איתי לאן שהלכתי. נותן לי להוביל אותנו עד שמצאתי את הדרך חזרה.
ואז התעוררתי בתחושת געגוע שהפכה לי לטבע שני.
יומיים הסתובבתי עם מועקה. לא מצליחה להבין את מכלול תחושותי. את הכמיהה והפחד שמנהלים להם יחד את כל עוצמת כוח החיים שבתוכי.
אני יודעת שהוא זו אני . הוא כבר מזמן חלק מהתאים של גופי, הוא חלק מנשמתי,
הסתכלתי לתוך כף ידי וכרגיל המפתח של הסכר היה שם.
הבנתי.
הוא הולך איתי חזרה לוארנסי אהובתי. לחיי החדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה