נסעתי לי ברכבת מחיפה לתל אביב, מימיני הים, משמאלי ההר. עומקים וגבהים ואני בתנועה . בין לבין והמחשבות עפות. שרשראות שרשראות.
המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה שאהבה היא בריאות. ושלא כמו רוב המחלות, היא לא עוברת. אפשר לנסות לדכא אותה אבל אם היא עמוקה ואמיתית זה לא עובד. זה לא עובר. היא יכולה להיות אכזרית וקשה אבל היא לא תעבור.
מחלות עוברות , אהבה לא!
ואז באופן טבעי לי, חוליה חדשה בשרשרת המחשבות הזו עלתה והפכה את השרשרת הזו, חשבתי על אהובי שנפטר, ועל זה שלא רק האהבה לא עוברת, יש גם מחלות שלא עוברות, כמו הסרטן , שהרפואה המערבית מחפשת לה תרופות שונות ומשונות וגם מוצאת לה כאלה שהן קטלניות לא פחות ממנה עצמה.
לפעמים נדמה לי שהטיפול בסרטן חולני יותר מהמחלה עצמה.
ושוב חזרתי לחשוב על האהבה, על כך שברגע שהיא משתכנת בלב היא גדלה ומשתכפלת, בצורת ילדים, בצורת ציורים, מוסיקה, פיסול, בישול, כתיבה ועוד ועוד. יש לה צורך להתפתח ולגדול.
חשבתי על כך שהיא עקשנית, כשהיא משתכנת בליבי היא לא מוכנה להתפנות,שום דבר לא יכול לסלק אותה. ובמובן הזה ככה מתנהג גם הסרטן, מתישב לנו בגוף ברמת התא ומשכפל אותו בעקשנות.
ובכל זאת, חשבתי, הוא החולי והיא הבריאות.
ואם הם עומדים האחד מול השניה ואם הוא החולי והיא הבריאות ובכל זאת יש בינהם קוי דמיון משיקים, אם היא האור והוא החושך אז רק אם נשכפל אותה באופן מודע ויסודי נוכל אולי לטפל בסרטן .
המורים הרוחניים הגדולים טוענים שאי אפשר לסלק חושך בעוד חושך. רק כשנכנס האור החושך מתפוגג. פילוסופים מגדירים חושך כהעדר אור ואני, מגדירה את המחלה הזו כהעדר אהבה.
כל עוד יש בגופינו אהבה הוא גוף חי.
הסרטן היא מחלה המתפשטת מרמת התא ורק אהבה החודרת לרמת התא יכולה לסלק אותה.
ואיך? שאלתי את עצמי. איך אפשר להחדיר אותה לתאי גופינו ?
כל כך הרבה מסתורין.
המדע מקדיש את עצמו למצוא רפואה למחלות בכלל ומחלות כרוניות בפרט.
הרבה כסף מושקע במחלת הסרטן.
אולי הפתרון נמצא במכלול.
עלינו למצוא דרכים לסלק את החושך ולהחדיר את האור.
נזכרתי.
פגשתי לא מזמן גבר, חברה קרובה הכירה לי אותו. ומצאנו חן האחד בעיני השניה. התחברנו.
ויצאנו ובילינו וצחקנו ונהננו מאוד האחד מהשניה. רצינו להמשיך להיפגש ויותר. רוח חיים חדשה נכנסה לחיי. משב רוח רענן.
ומתוך שמחת המפגש גיליתי שהוא מתעורר בבוקר ודבר ראשון פותח את המסך לראות חדשות-
אני רואה בהן רעל . מוחדר ישירות למוח.
די. תפסיק . זה לא בריא אמרתי לו.
הוא שתק. הביט בי וחייך בתמיהה, אולי חשב לעצמו, היא חמודה ללא ספק אבל קוקו.
ואז הוא יצא החוצה ועישן סיגריה-
אני רואה בהן רעל. מוחדר ישירות לריאות ומשם למחזור הדם.
די. תפסיק. זה לא בריא. אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי וענה לי שזה קשה להפסיק. אולי אם נתנשק כל הזמן, הוא אמר, לא יהיה לי מקום לסיגריה בפה.
תשמעי, זו תהיה סדנת גמילה מושלמת. זה סטארטאפ.
חייכתי. מושלמת בשביל מי? שאלתי את עצמי.
ואז יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר והוא שם שתי כפיות סוכר בקפה שלו.
די. תפסיק. זה לא בריא. חשבתי לי וכבר לא אמרתי כלום.
אבל נפל לי אסימון. הבחירה שלי נעשתה. כזה אני לא רוצה.
זה בנוי מרעל. ממחלה וככל שיש בגוף כלשהו יותר רעלים ככה יש בו פחות אהבה.
נחזור אל רכבת המחשבות.
הבנתי משהו. הבנתי שכדי להלחם במחוללי מחלה , אנחנו צריכים להכניס אהבה אל תאי גופנו.
רובינו מאמינים שבן זוג יעשה את זה ותולים את כל תקוותינו בבן הזוג הנכון. מהר מאוד אנחנו מגלים שהפרפרים בבטן נעלמו. מי שאשם בזה הוא כמובן שוב הבן זוג, ההתאמה. אי לכך יוצאים שוב למסע לחיפוש בן זוג מתאים.
או לחלופין נשארים אתו ומנסים לשנות אותו שיתאים לנו ויספק אהבה לתאי גופינו העייפים.
אז זהו.
זה לא זה.
זה לא ככה עובד.
אהבה היא אנרגיה ברת שכלול וכל אחד מאיתנו אחראי על עצם קיומה, וכדי לקיים אותה בתוכינו עלינו להתעורר בבוקר ולהודות לבריאה, לנשום מלוא הריאות אויר צח. לשים מוסיקה אהובה ולפתוח את הלב גם דרך האזניים.
ולהמשיך ככה את היום.
לשים לב לנשימות שלנו, שיהיו מלאות. למחשבות שלנו שיהיו ברורות וחיוביות ולמילים שלנו שיהיו מדודות ושקטות וגם הן,חיוביות ככל שניתן.
ואז, אולי אז, האהבה תחליף את מקום המחלה. את הרעל שנכנס אלינו מתוך היותינו חלק מהעולם הזה.
המוות של אהוב ליבי ממחלת הסרטן שרט בי שריטה עמוקה. כמו להב יהלום השורט בזכוכית מחוסמת. זהו מקום שיש בו פוטנציאל לשבר, שבר שיהיה קשה לאחות אם שוב ישרט אותו מקום.
אז....
חוץ מלהתפלל שלא אפגש שוב במחלה הזו מקרוב כל כך אני גם אעשה מאמץ להכניס לתוכי את כל האהבה שאוכל ואת הרעלים ארחיק ואולי כך השריטה שלי תשאר שריטה שתעשה את חיי טובים יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה