אחת לשבועיים אני פוגשת את עליזה שבאה לעזור לי לנקות את הבית. אישה יפה להפליא ומטופחת, לא צעירה, מצ'כיה כמדומני, העיברית שלה משובשת אבל אפשר לדבר איתה שיחות עומק למרות הכל, היא חדת מחשבה ולבושה בקפידה ובטעם. לא טעמי כטעמה ובכל זאת טוב טעמה. גרושה וחיה עם בתה שלומדת באיזשהו מוסד להשכלה גבוהה. והיא מצחיקה אותי עד דמעות.
מדי פעם אני שואלת אותה, "עליזה, מה עם איזה בחור? יש לך מישהו?"
התשובה שלה מהירה. כאילו ירו אותה מאקדח. עוד לפני שהספקתי לגמור את השאלה, כבר יש לה תשובה מוכנה,
"למה אני צריכה זה? מה רע לי,כמו עכשיו? ככה אין מישהו בא מבלבל לי מוח שלי. יש בת, אוכלת אוכל מה אני מבשלת, לומד, יש עבודה, ויש גם שקט בראש שלי. לא צריך מישהו יגיד לי ככה וככה"
אני צוחקת.עם כל כולי "אולי בשביל אהבה?" אני אומרת לה
"פףףףף, אהבה, מה אתה מדבר?! אישה באמת צריך מישהו יבוא ללב שלה. אבל גבר, לא אכפת לו לב שלה. אכפת לו ממממ שלו. וממממ שלה. לא לב. אני לא רוצה להגיד מילה לא יפה בגלל ילדות כאן ושומעות כל מילה. את מבין אותי. לא?"
אני מבינה ומתגלגלת מצחוק, והיא גם, שועטת עם כוס הקפה שלה והסיגריה למרפסת.
הבת שלי שואלת אותה- " המעיל שלך זה פרווה של דוב?"
"כןןןןן, איך ידעת? חמודיל'ה? זה אני הבאתי משמה. זה אמיתי, לא סינטטי, ככה אני יכול ללבוש רק משהו קל למטה"
"אמא, את לא רוצה כזה?"
"לא, אני לא יכולה להרשות לעצמי"אני אומרת לה ומכניסה עקרונות למקום בו נמצא בדרך כלל הכסף," אני לא אוכלת בשר, אז איך אני אלבש פרווה?"
"אוי, נו, באמת" עליזה אומרת ומבטלת במחי יד מטופחת את כל העקרונות ההומניים לפיהם אני חיה. והבת שלי מלטפת את המעיל ואומרת, "אמא, תרגישי איזה דובי נעים יש לה"
אנחנו נפרדות ממנה לשלום, בדרך היא ממלאה לי את המחשבות.
על אהבה, על הצימחונות.
לב בריא זה לב חם ואוהב. אבל יש עוד תנועה שמובילה אותנו בסיפור החיים. הפחד.
כמו במשחק הזה, משיכות חבל, צד אחד מושכת האהבה וצד שני מושך הפחד, ואנחנו נמצאים על החבל הזה, לפעמים נוטים לכאן ולפעמים לשם. עליזה נמצאת במקום של הפחד. אני לא יודעת ממה היא פוחדת, זה שלה לדעת, אבל כל עוד אדם לא מונע מאהבה, הוא בהכרח במקום של הפחד. בדיוק לכאן התחברה לי הצמחונות שלי, שאליה אני באה מאהבה,וחמלה. לא רוצה שאף חיה תיפגע בשביל שאני אהיה שבעה, בשביל שיהיה לי חם.
חברה שאלה אותי יום אחד
"אז מה? אהבה זה יותר מושך או יותר מפחיד"
עניתי לה
"מפחיד כמה שזה מושך"
וככה אני רואה שהעולם שלנו מתנהל, כולנו צמאים לאהבה. אהבה בכל מובן, אהבה לילדים, לבן זוג, לעבודה, לתחביב, להורים וכו' וכו' וכו' אבל אנחנו פוחדים ממנה ולכולנו יש סיבות טובות. היא יודעת להכאיב כהוגן, וככה אנחנו מעדיפים להסתגר בפחדינו והיא נשארת חלולה. ריקה. שטחית.
זהו שיקוף של תרבות. כי אהבה, כל אהבה, לכל דבר, דורשת רצון, פתיחות ,זמן, וקרקע מתאימה לצמיחה .
יש זרם ביוגה שנקרא- קרמה יוגה. הרעיון המרכזי בו הוא עשיה לשם העבודה עצמה ולא לשם התוצאה, שזו למעשה אחת ההגדרות לאהבה. הזרם הזה טוען שאם המוטיבציה שלך תהיה אהבה, בכל עשיה שלך, תוכל להגיע לשחרור.
אני מאמינה בזה אבל אני רחוקה מלהיות אמא תרזה, בנתיים אני עדיין מחפשת את הדרך לאהוב יותר. ומגלה שיותר מאשר אני שואפת להגיע לשחרור, אני שואפת להיות מסוגלת לשחרר.
If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me
If you love somebody, set them free
If it's a mirror you want, just look into my eyes
Or a whipping boy, someone to despise
Or a prisoner in the dark
Tied up in chains you just can't see
Or a beast in a gilded cage
That's all some people ever want to be
If you love somebody, set them free
You can't control an independent heart
Can't tear the one you love apart
Forever conditioned to believe that we can't live
We can't live here and be happy with less
So many riches, so many souls
Everything we see we want to possess
If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me
כול כך כיף לקרוא
השבמחקמשב רוח רענן באמצע יום..
בדיוק כזו היא עליזה.... משב רוח רענן
השבמחק