אנחנו מרוקנים את עולמינו מכל תוכן ויש סיכוי שיגיע היום שבו הוא יהיה קליפה ריקה ויקרוס אל תוך עצמו.
עולמינו מהווה שיקוף של פנימיותינו כפרטים וכחברה, זוהי מתנת ההכרה. אמנם אנחנו בעלי מודעות ותבונה, אבל מנצלים את תבונתינו בטיפשות תהומית. הרבה מאוד דברים שנחשבים התפתחות הם למעשה מה שמביא אותנו אל פי תהום.
כאנושות.
כדור הארץ ימשיך להתקיים וגם החיים שעליו אבל כגזע אנחנו מנצלים את כל עתודות קיומנו עד תום.
כרוניקה של הכחדות.
אני שואלת את עצמי לפעמים, האם ההתרוקנות הזו מכל תוכן היא תהליך טבעי של הזדקנות?האם זהו תהליך התפתחות בו כל דבר מגיע לשיא ואז קמל?האם זהו תוצר של התנהגות חמדנית?
"בריחת סידן" , "התדלדלות עצם" אלו תופעות המקושרות לזיקנה, אבל לא תמיד אנשים הגיעו בזיקנתם למצב שבו העצם מתרוקנת מהתוכן ומהיסוד המהותי שלה, ה"סרטן" שהפך להיות מחלה ברמה אפידמית כמעט היא מחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו בדיוק כמו שאנחנו בהתנהגותינו ,תוקפים את עצמינו.
יש מצב שמגדל הבבל שלנו מתקרב לשיאו.
אנחנו אוכלים אוכל ריק, קמח לבן,סוכר מזוקק,פירות מהונדסים גנטית, בשר מלא אנטיביוטיקה ומפוצץ הורמונים שגדל בתנאים מחפירים, שותים חלב מלא מוגלה שלא מותאם למערכת העיכול שלנו בכלל, ירקות מקוררים ומיובאים ממרחקים, ועוד סוכר. ברמה הרוחנית, אנחנו ניזונים מתוכניות טלוויזיה שטחיות שמביאות אותנו להתרגשויות שיא במהירות הבזק, אחר כך כל תהליך רגשי איטי , נקבר עמוק ונשכח כיוון שהוא לא נראה כמו ב"השרדות".אנחנו שוכחים להתרגש בצורה עדינה ומעודנת, ללעוס לאט את האוכל ולמצות את הטעמים הרבים . היצע הטעמים דל. עשיר בסוכר, דל בכל השאר. אין עומק ועושר זמין.
אנחנו חופרים יותר מדי ועמוק מדי באדמה, מדללים את מקורותינו, מחסלים את עתודות המים בצורה בזבזנית, הימים מאבדים את הדגה, בעלי חיים נרצחים ללא גבול ומצד שני מגודלים אחרים בתנאים מחפירים.
העניין הוא שכשאנחנו אוכלים משהו הוא לא בנוי רק מהחומר המרכיב אותו. הוא בנוי גם מהאנרגיה , שהיא בלתי נראית אולי אבל מכילה בתוכה את כוח החיים, האנרגיה היא העוצמה ממנה אנחנו באמת ניזונים, והיא מוסווית בתוך החומר. החומר זו הדרך להכניס את האנרגיה לתוך גופינו, וככל שהזמן עובר אנחנו ניזונים יותר מאנרגיה ריקה או אלימה ופחות מתוכן ופשטות בריאה.
לאכול קמח לבן, להזין את עצמינו בכלום, להאמין שזה טעים, לא לשבוע, לצרוך עוד ועוד מכל הריק הזה, מרוקן אותנו מתוכן, או יותר נכון ממלא אותנו בכלום. הגוף שלנו, בדיוק כמו עולמינו החיצוני והמבנה החברתי מתמלא במחלות, אין ריק בעולמינו הדואלי, אנחנו חיים בין הקצוות והשאיפה היא לאיזון, כשרעבים צריך לאכול, כי לא יכול להתקיים ריק בגופינו.כמו שהוא לא יכול להתקיים בשום מקום על פני כדור הארץ אבל כשאוכלים כלום הגוף נשאר מרוקן מהאנרגיה הדרושה להתפתחות שלו, ואז הוא חולה, התרופות שחברות התרופות מתקיימות עליהן לא מסוגלות לרפא את המחלות הנובעות מהריק של נשמתינו. כדי למלא את גופינו ועולמינו בתוכן אנחנו חייבים ללכת כנגד הזרם.
הדרך הפשוטה ואולי היחידה לעשות את זה היא לחזור אחורה, לכבות את הטלוויזיה, ולהתחיל לאכול אוכל טרי וזמין.
חשוב לאכול אוכל שגדל בסביבת חיינו, אוכל שגדל על אדמה שאנחנו עצמינו גדלים עליה. זו האנרגיה הכי נכונה לנו באופן טבעי.
חשוב ליצור יופי בעולמינו, לצייר,לגדל צמחים, לבנות, לייצר.
חשוב להחזיר לאדמה מרוב טובה ולא להיות רק בצד המנצל.
חשוב להפוך לאנשים יצרנים במקום לצרכנים רעבים ללא תקנה.
אפשר להתחיל מקמח מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה