לא אחת נאמר לי , שכעס הוא כמו פקק בצוואר בקבוק וברגע שמפנים אותו אפשר לגעת בכאב.
אחרי מותו של אהובי ,לא היתה לי שום ברירה אחרת ולא הייתי זקוקה לכעס כדי להתחבר לכאב הטהור והמזוקק שחיבר אותי להכל. הייתי לכאב בכבודו ובעצמו, לא היה גבול שעובר ביני ובינו והיינו לאחד. חיבור עמוק.
הפסיכולוגית שלי ניסתה לעזור לי להעלות את הכעס לפני השטח. ללא הצלחה רבה.
היה לי קו ישיר אל הכאב שבי.
אחרי שעבר זמן מסוים ניסיתי באופן מלאכותי להנכיח אותו בבחינת If you can't make it, fake it.
זה לא עבד.
לא שלא כעסתי, אבל זה בטח לא היה נתון לבחירתי, לא העיתוי ולא העוצמה.
הבנתי שיש כאן בעיה.
למה?
בשביל להבין אותה ,אין ברירה, אלא לחזור לשנים הראשונות והמעצבות את דפוסינו העמוקים ביותר.
ילדותי.
באותן שנים חייתי בתחושה שלכולם בחיי יש הצדקה ודחיפות רבה יותר לכעוס.
תחושתי אז היתה שאין מקום בשבילי, אין מקום לכעס שלי.
היום אני מאמינה שדרך זה גם הרגשתי שהגעתי לעולם של כאוס. אף אחד לא חיבק אף אחד ברגעים שכאלה.
סיפור הלידה שלי תמיד מסופר בבדיחות הדעת. מספרים לי שנולדתי בחודש ה 11 להריונה של אימי.
אולי הנשמה שלי ידעה שכל סיפור ההתפתחות שלי, לא הולך להיות כיף גדול בשנים הראשונות.
היום, כאישה בוגרת, אני יודעת ויכולה לומר מה שבילדותי רק חשתי, שאחד הרעיונות היחידים שטומן בחובו כיף עצום ורב כחול אשר על שפת הים ואף יותר, הוא הרעיון שאף פעם לא נולד ואף פעם לא ימות.
זהו רעיון האחדות והאהבה.
דע מאיפה באת ולאן אתה הולך.
זה זה.
אנחנו באים מאחדות ולשם אנו גם שואפים. כולנו.
ואנחנו פה, בעולם הזה, לשם המסע הזה, שעיקרו התפתחות רוחנית.
כאן, על פני האדמה הזו יש לנשמה שלנו הזדמנות יקרה מפז, להתפתח. הגוף שלנו נועד להיות כלי לנשמה, במסעה.
כעס נחשב אויב רציני להתפתחות הזו.
הוא חוסם את האנרגיה. להחזיק כעס משול להחזקת אבן רותחת ביד. היא שורפת אותנו ואנחנו בכל זאת נאחזים בה. מושא הכעס הופך להיות קצת כמו אלוהים כי אנחנו כל הזמן חושבים עליו ומתמלאים ברגשות שליליים שמושכים אותנו למטה,מבחינה אנרגטית, ואפשר לחוש את זה בכבדות בה אנחנו פוסעים אפילו.
כך הוא מכלה את האנרגיה שלנו.
כעס שנשאר בתוך הגוף, חוסם את הגישה לכאב הטהור שנחשב למעיין היצירתיות.
חלק גדול מהמחלות שלנו, אם לא כולן, קשורות לכאב הכלוא מאחורי חומות בצורות של כעסים.
אז כדאי שנלמד אותו, שנקדיש זמן על מנת לשחרר אותו, וכדאי באופן מבוקר, שנלמד גם לכבד אותו.
איך לא לאחוז בו.
איך?
יש הרבה כלים, כולם קשורים להעלאת המודעות.
וקודם לכל עלינו להתבונן באומץ על עצם היותו. לתת לעצמינו לחוש בו.
לא לפחד ממנו. הפחד שלנו מלחוש אותו עוצר אותו וזה כבר חומר לפוסט נפרד.
אנחנו חייבים לדעת לנהל אותו ואפילו להשתמש בו לעיתים.
זוהי עבודת מודעות.
מודעות היא אומץ להסתכל בסיפור חיי מהצד, כאילו אני דמות אחרת וללא מעורבות רגשית המעמעמת את בהירות הבמה.
אז מה היה לי שם?
שני הורים שורדים.
משמאלי, אמא שלא הפסיקה להיות ממורמרת על חייה.
ומימיני, אבא שלא הצליח לספק אותה.
אחות גדולה זועמת ודורשת ממעל ואחות קטנה הצורחת את צרכיה למען השרדותה, מתחת.
לקינוח,גם סבתא רומניה שניצחה על הקקפוניה הזו, ולא הפסיקה לשניה לצעוק על הבת שלה, אמא שלי.
ואני. בתווך.
התווך הזה הוא דפוס, סיפור חיי.
סביבי היה כעס כל הזמן ונראה היה לי מיותר לגמרי.
הרגשתי כל ילדותי כמו בילי אליוט כשהוא בורח מהבית מתיסכול בכל פעם שלא מבינים אותו ורוקד את תיסכולו ברחובות. מי שלא מכיר את הסרט שירוץ לראות. הסצנה עליה אני מדברת מצורפת כמובן.
בשנים שלאחר מותו של אהובי יצאתי למסע עמוק שנועד גם למען אלמד לנהל את הכאב.
התחלתי ללמוד יוגה באופן יסודי. לא רק אסאנות אלא גם פראניאם ומדיטציות.
למדתי לנהל גם את הכעס. לשלוט בו.
שליטה בכעס משמעה לראות אותו נולד-משול לשאיפה.
ואז לנסות להבין את המקור שלו- משול להחזקת הנשימה בתוך הגוף. (קומבקה).
עכשיו, אחרי עצירה קלה או ארוכה, תלוי ביכולת האישית, אפשר לשחרר באופן מבוקר- זוהי הנשיפה.
כך, במשך שנים שאני מתעסקת באופן הזה עם הכעס, אני מצליחה לרוב להיות המתבונן. וכך מתבוננת בו, על מקורותיו, תנועותיו, ולאיפה ואיך הוא נשפך עד שהוא הפך להיות שקט.
אחת ההנחיות של שרי שרי טראילנג סוואמי , שאני מנסה לתרגל באהבה ובמסירות היא:
זה השולט בכעסו,ומונע ממנו להתעורר, כמוהו כאדון אמיתי המצליח לעצור סוס פראי ממרוצו. כל השאר רק אוחזים במושכות.
עכשיו, בעקבות סדנאת טנטרה שאני עושה אני מנסה לעשות את ההפך, אני מנסה לעורר אותו, אפילו באופן מלאכותי ומגלה שזו לא משימה פשוטה כלל וכלל.
אבל אני רוצה.
כי אני רוצה להבין מה חוסם את מקורות האנרגיה שלי. וכעס הוא מחסום ראשוני ועצום למקור האנרגיה שלי.
כשאדע לעורר אותו ואדע גם לא לעורר אותו לפי בחירתי, זה יהיה הרגע שבו אדע שאני היא זו המושלת באמת בסוסים.
שיהיה בהצלחה.
לכל מי שהולך באומץ בדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה