לחיות את הרגע

                                                             

                                                                      
הרבה ארועים בחיינו משנים את המציאות. הופכים אותה על פניה. עם זאת , כשאני מסתכלת בתמונות שצולמו לפני 10 שנים, יש לי תחושה שזה חלק מאיזה סרט שראיתי, מה שהביא אותי למסקנה שהחומר ממנו בנויה ההכרה בנוי כמו סרט צילום שחוויות חיינו נצרבות בו, בדיוק כמו חוויות חלום וכמו חוויות אחרות שנתפסות על ידי איברי החושים ככה שלפעמים אין הבדל מהותי בשביל ההכרה בין חוויה מציאותית לסרט שראינו, ואולי מציאות חיי היא סרט קצת יותר אינטראקטיבי מסרטים אחרים, כי זכורות לי גם חוויות פיזיות מרגע הצילום, הזכרון שלי בנוגע לתמונה המציאותית הזו הוא עמוק יותר ומורכב יותר ועדיין זהו רק צל צילו של הרגע. 
הרגע הוא הכל.
חלק מהארועים אנחנו בכלל לא זוכרים. רב הזכרונות שלנו שמורים היטב ומבוצרים מאחורי סורג ובריח.
קוראים לו תת מודע.
קשה להגיע אליו כי הוא מתפקד כמו מבצר באמת, "מגן עלינו" מפני עצמינו.
שלא ניפגע שוב.
אבל התת מודע שומר הכל בזכרון. הוא ההארדיסק, מנהל רישומים ולמעשה זו הדרך בה הוא מנהל את מאורעות חיינו ומשפיע על ההווה שלנו. על הרגע.
הכרות טובה איתו מאפשרת לנו לקחת פיקוד ולנהל אותו. אז ורק אז, אנחנו הופכים להיות אלה שמתחילים להבין מה זה אומר להחזיק את הגה חיינו. 
אני היא לא מחשבותיי, המחשבות באות והולכות.משתנות.
אני היא לא מערך רגשותיי אלו עולות ויורדות. כמו גלים. לפעמים כמו סירנה.משתנים.
אני גם לא הגוף שלי.משתנה ללא סוף, עד הסוף.
אני היא הנשמה שנחבאת מתחת לכל המעטים הללו, מסתתרת ברוב עדינותה. לוחשת באופן קבוע את עצמה.
מי שרוצה לשמוע אותה צריך לכרות אוזנו,  למקד את ראייתו ולרכז את תשומת ליבו אליה וכשינתן לה מקומה תתגלה עוצמתה. היא לעולם לא תדחוף עצמה. היא לעולם לא תרים את קולה ותצעק. היא בטוחה בדרכה ויודעת שכך או אחרת היום או בזמן כל שהוא בעתיד הקרוב או הרחוק מאוד, היא תמלא את מטרתה. היא כואבת את עיוורוננו, את חרשותינו, את חוסר יכולתינו לשמוע אותה. את המרדף אחרי כל מה שמכסה אותה.את עדינותה.
אבל אין העדינות משמעה חולשה. הנשמה היא הנצח. חזקה באין סופיותה.
הרבה מאוד אומרים שזהו עידן החומרנות, החומר הוא האלוהים החדש. רובינו מאמינים רק למה שאפשר לגעת בו בחושים, למה שמדיד, אלא שהמציאות האמיתית נמצאת מעבר לחושים.
החושים הם רק דרך אחת לתפוס את המציאות. והגסה בינהן. הנשמה מביטה על ההכרה ועל החושים ממבט הציפור.
פעם על השאלה  "איזהו עשיר?" ענינו  "השמח בחלקו" זו היתה ועדיין אמת אבסולוטית  . על אף שאנו חיים בשפע, בכל זאת  פחות ופחות אנשים מסופקים. רצים ורצים ובסוף היום עדיין מרגישים שלא השיגו דבר.
הרבה מאוד מתלוננים,  כי תמיד צריכים עוד משהו שיעשה אותנו מעושרים.  וזוהי לא טעות כתיב! מעטים הם אלה שאומרים "יש לי די" או "אני מסופק". להיות במקום הזה זו התקדמות אמיתית.זו שפת הנשמה. היא תמיד מסופקת. לעומת זאת האגו תמיד רעב, והחושים משמשים לו כלים.
עם זאת זהו גם עידן הרוח כי הטבע שואף לאיזון , כי המינוס לא יכול להתקיים ללא הפלוס. ככה שככל שאנחנו הופכים להיות חברה חומרנית יותר, ככה כוחות הרוח מתחזקים ואנחנו מתקשים להתעלם מהנשמה.
נדמה לי לפעמים שהשינויים קורים כמו במיקרוגל. מבפנים החוצה. השינוי מתחיל אצל הפרט, בשינוי עיקבי ובבחירה קבועה של הטוב, ואז, לאט לאט משתנה גם עולמו החיצוני, ככל שהפנימיות משתנה שינוי אמיתי ככה המציאות, שמהווה שיקוף של עולמינו הפנימי, משתנה גם.
אין אפשרות לאדם המודע, הפוסע בדרך רוחנית כלשהי להאשים את סביבתו החיצונית כי הוא יודע שהסביבה החיצונית היא תוצאה ולא רק סיבה למאורעות עתידיים.  האדם המודע גם מבין שמוטב לו לסמוך על מה שהמציאות מזמנת לו כדבר הטוב והנכון ביותר עבורו.
עולמינו החיצוני הוא עוד שכבה בעולם שהוא אחד. הכל הוא אחד. השמש, הירח, החלל, החיידקים, הכל חלק מאותו גוף. אנחנו חלק של השלם והשלם בעצמו, באותה מידה.
יש קורלציה מושלמת בין הסיבות לתוצאות אם כי הסנכרון לא עובד בצורה שאנחנו מכירים, לוקח זמן למעשים שלנו, שהם כמו זרע לעתיד, להבשיל ואנחנו גם  לא תמיד מבינים את הקורלציות . יש מדע שלם שעוסק בהן .
אם אני עומדת בפקק ומאחרת, זה חלק מהתזמון המושלם של העולם. ככה הדברים צריכים להיות בדיוק. אני כנראה צריכה לאחר. אין שום דבר שאני יכולה לעשות אלא להתרווח בתוך מושב הנהג המושלם שלי, ולחייך לעולם, אני מאחרת אמנם אבל הדאגה בנדון לא תשנה את העובדה הזו.
יש תפילה כזו- "תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם, אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם. 
זהו עידן טרנספורמטיבי, לא במובן שהמציאות משתנה, אלא במובן שראיית המציאות משתנה ותשתנה אצל חלק מהאנשים. אם לא, אנחנו נישאר תלושים במציאות שתראה לנו מעורערת. ומה אם לא זו ההגדרה שלנו עצמינו לטירוף.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" אומרת אלוהים זה המציאות, ואני עם אלוהים לא מתווכחת"
כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת על ויכוח עם המציאות, אני רוצה ככה והיא רוצה אחרת. היא תמיד זו שתכריע. אני תמיד אהיה זו שאתגמש אל מולה או שאשבר. כבר כתבתי בפוסטים קודמים שאנחנו כמו גרגרי חול בדיונה,התנועה האמיתית היחידה היא עם הרוח כי לאף גרגר חול אין סיכוי לנוע כנגדה. הרוח בלתי נראית אך מורגשת, ערה למציאות הנשמה וכשהנשמה ערה לרוח אנחנו הופכים להיות שלם.
החיים בתנועה מתואמת עם המציאות הופכים להיות חיים עם פחות מאמץ ואולי לזה התכוון פטנג'לי, באחד הפסוקים הראשונים שכתב שיש "להרפות בתוך המאמץ". 
ואת זה ניתן לעשות רק מתוך מודעות. 
להרפות בתוך המאמץ משמעו להיות ערים אל הרגע הזה, להבין את הכוחות הפועלים עליו, לנתב את החושים אל המקום בו הנשמה מבקשת.אז ורק אז אפשר לחיות את הרגע, להנות מהשמש, ממעוף ציפור, מהבית, מהעבודה, מהטוב ומהרע.