בית אב,משפחה ובלבול

                                                                      
ככה מתייחסים במקומות מסוימים למשפחה.
לא מזמן ראיתי שאת תשלומי בית הספר למשל מפנים אל "בית האב" זה העלה בי הרהורים כי אצלי זה  "בית האם".
חשבתי לעצמי ש "בית האב" זוהי רק דרך נוספת להגיד משפחה  ובכל זאת יש לביטוי משמעות אם כי הפוכה אולי, כי "בית אב"  הופך להיות סוג של אוטופיה שהולכת ומתרחקת מהמציאות  ככל שבתי אב מאבדים את כוחם, את עוצמתם, השפעתם, יכולתם הכללית והכלכלית.
פרידות וגירושין למינהן, גם במקרה שהאב גר קרוב מאוד במקרים רבים, יכולים ליצור מצב שהילדים חייבים לבחור עם איזה מההורים הם מזדהים. אני רואה שבחלק ניכר מהמקרים זו האמא. ואז, האבא, שהורחק מהבית ומחיי היומיום של הילד, לא יודע איך להניע את האינטימיות ממצב משונה כזה, ואולי הוא לא באמת נדרש לה, אולי אפילו להפך, ולכן הוא מרגיש יותר ויותר רחוק, הוא מתרחק, הקרע הולך ומתרחב, אי ההבנות מתרבות וכל הצדדים נפגעים.
האבא בכל אופן נדרש לאחריותו כאבא ועליו לעמוד"לפחות" במחויבות הכספית שכרוכה בלגדל ילדים ותו לא.                  אבהותו מתרוקנת מתוכן.
אם הוא משלם הוא אבא טוב, אם הוא משלם הרבה הוא אפילו אבא טוב מאוד. ואם אין ביכולתו הוא נחשב אבא גרוע.  זוהי כרוניקה ופתולוגיה של ניצול הדדי. כי אבא הוא הרבה יותר מחשבון הבנק שלו. כמו שאמא היא יותר ממנקה ומבשלת ומתאמת הסעות. העומס, שאולי הוא חלק ממה שהכריע את האהבה של בני הזוג עדיין חי ונושם ואולי ביתר שאת, ושום בעיה לא באמת נפתרת כתוצאה מגרושין כשילדים מעורבים, הבעיות רק מתרחבות. מבעיה אישית ופרטית היא הופכת להיות בעיה מערכתית. החברה צריכה להתגייס פה. והחברה עושה טעויות גדולות.
כאלמנה, שאיבדה את הגבר שתיפקד כאבא לכל דבר, שנתן את כל מה שהיה בו ואת כל מה שרצה להיות לילדיו, שהיה מעורב בלידתם ובגידולם, שהביא לחיינו את דרכו שלו שלא תמיד היתה דרכי , בתוך הפער הזה שביני לבינו נוצר מתח לפעמים שגרם לי להשתעשע ברעיון הפרידה ממנו, אז עיבדנו ודיברנו על זה,וגם פשוט שהינו שם באיזור הדימדומים של אי ההבנה,וברגע מסוים,האסימון נפל, ולכשהבנתי את ההגיון שעמד מאחורי הגבולות שהציב, התקרבתי אליו עוד יותר. אליו ואל דרכו והוא התקרב אלי ואל דרכי וריכך את גבולותיו.
דינמיקה של התקרבות.
כשהוא מת כבר הבנתי אותו עד רמת התא, הוא הפך להיות חלק ממרקם נשמתי.
ככה שלילדים שלי, למרות שאביהם מת, עדיין יש אבא. הוא חלק ממני. והוא חלק מהם. טבוע בהווייתם.
דינמיקה שכזו היא מאוד מורכבת .
היא מורכבת , בגלל שהיא פועלת נגד הזרם, הנטיה הטבעית היא להתרחק ולקמול כדי שאפשר יהיה להתחיל מחדש. כל דבר חי, מטבע הדברים, גם מת ובהתחלות נמצא הכי הרבה כח חיים. לשמר אותו בהמשך באותה עוצמה, זה נגד הטבע ולשמר את האהבה ואת הזוגיות  דורש הרבה כח רצון וכח התנגדות לנטית הטבע. זוהי עבודת תודעה במיטבה , זו עוד דרך לייצר אהבה שמיימית.
היא נוצרת מתוך הקושי לייצר אותה.
ההתנעה הראשונית של האהבה היא מופלאה וצופנת בתוכה את הפוטנציאל שיש בחיבור הזה. ההליכה ביחד למרות ואף על פי היא מימושו.
זו הסיבה שקשה לי להבין את הבחירה להפרד ועוד יותר קשה לי לקבל את הניכור שנוצר בין הורים לילדים כתוצאה מהפרידה הזו. ברגע שהוחלט על הפרידה לשני הצדדים כבר אין את הכח והיכולת להשפיע אחד על השני ובטח היכולת להשפיע על הילדים פוחתת, והילדים עצמם, שנופלים בין הכסאות, לומדים, ביכולת ההשרדות המופלאה שלהם , לקיים את האינטרס הילדותי והכאוטי של ילדותם.
גם מהסיבה הזו הם המפסידים העיקריים. הנפגעים . הקורבנות. כי עכשיו, בלי יד מכוונת, שמהווה את הפלוס והמינוס, את הזכר והנקבה, את העיגול המושלם של הקיום בכלל וקיומם הפרטי בפרט, הכאוס בתוכם הולך ומשתלט.
אני מאמינה שזו טעות לחשוב שהכאוס הוא פרטי. שהבחירה היא בחירה אישית וזכותם של אנשים בוגרים להיפרד כי אינם מסתדרים. זו אולי טעות לבחון את הדברים מהזווית האישית כי הכאוס הופך להיות חברתי ובמיוחד לאור שיעור הגרושין ההולך וגדל.
הורים גרושים ויתרו על כח ההשפעה שהיה להם האחד על השני, וכפועל יוצא הם עלולים לאבד את כח ההשפעה על ילדהם ואולי ככה עולה ומתחזקת האופציה שלהם לזכות בזכות המפוקפקת, להיות הילדים של ילדהם.
הילדים קובעים סדרי עדיפויות וההורים שמאוד רוצים להיות ההורה המועדף מנסים לרצות את ילדיהם.
מזמן כבר הבנתי שבכל מקום שבו אני מנסה לרצות מישהו אחר אני בוגדת באהבה שלי, אני נוגסת ביכולת שלי לאהוב אותו. אני מתרחקת . בטח ובטח עם בן זוג וילדים.
אסור לנסות לרצות אותם.
הם מבקשים הכוונה, בצורה רכה ואוהבת אך תקיפה ובוגרת שמבינה ומבדילה היטב בין טוב ורע. הם צריכים יד כזו שיכולה לאחוז בידם הרכה, העדינה והמבולבלת ומוליכה אותם בדרך סלולה אך פתוחה אל האופק, שיוכלו לפרוח בדרכם שלהם, שיוכלו לעמוד בעתיד בצמתי חייהם ולהבין עד כמה מידת האחריות היא אבן דרך לקיום. הם זקוקים לאבא ואמא, לדמויות מיטיבות כאלה שיודעות שאהבה היא לא תמיד לקבל את מה שאתה רוצה, שלפעמים אהבה היא דוקא לקבל את ההפך, מישהו שילמד אותם לאהוב את חייהם , איך שהם ולאו דוקא איך שנוח , הם זקוקים להורים שיודעים מה הם מסוגלים לתת ונותנים את מה שביכולתם, הורים שיודעים שנתינה היא לא רק חומר. הורים שכשהם נותנים את מה שמעבר ליכולתם,זה תוך שיקול דעת. הורים שמודעים לגבולות אפשרויותהם.
הורים גרושים עשויים להיות מבולבלים במקום הזה בדיוק.
כל זה ועוד הביא אותי להרגיש שהאהבה היא "סדר מוחלט". היא סיבה והגיון והיא המשמעות של עצם קיומנו כאן, רק שהיא לא בהכרח פרחים, שקיעות וכינורות דביקים, לפעמים היא צומחת ועולה דוקא מתוך השוני,מתוך הקושי שעולה ממנו, ומתוך האפילה, כמו הלוטוס, צומח בביצה וברפש אבל צחור וטהור ביופיו.
רק אהבה.