רצון וכוונה

                                                                       
יש האומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
גם אני מאלה שאומרים את זה. מאמינה בזה בכל ליבי.
הרצון שלי הולך לפני , מאיר את דרכי, את סדרי העדיפויות שלי ואת סדר יומי.
רצון.
קשור בקשר הדוק אל הכוונה . שניהם הולכים יד ביד. מובילים חיים.
לא תמיד הכרתי אותו באופן אינטימי כמו היום, למרות שתמיד הוא הלך לפני, לפני אלוהי. הוא תמיד הולך לפני כל אחד. 
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים,
אומרים את זה לפני שיודעים את אלוהים ולפני שיודעים את הרצון. מרוקנים את הביטוי מתוכנו, מפשיטים אותו וזורקים אותו לחלל האוויר כבגד המושלך לסל הכביסה וכך מכבסים אותו שוב ושוב עד שהוא הופך להיות דק וריק.
יש כאלה אנשים שהרצון שלהם מאוד ברור להם, פשוט להם איתו. הם לא חוששים ממנו, טבעי בשבילם לרצות ולקבל.הם מחוברים לעולמם, רוצים את מה שהם יכולים.את מה שניתן להם להשיג,  הם מוכנים להתאמץ בשביל הרצון שלהם, הם יודעים שלפעמים זה שווה מאמץ. הם לא מפונקים, הם פשוט יודעים את רצונם.
בצד השני של המתרס יש את המבולבלים. אלה שלא ברור להם מה הם רוצים, אלה שהרצון שלהם לא מחובר למציאות חייהם והם תלויים בין פנטזיה אחת לשניה. כשהם מגלים פיסת רצון שקשורה למציאות, דוקא היא נראית להם תלושה ולכן לא מתייחסים אליה,  הם אלו המוותרים מראש.המפונקים, אלה שלא עזרו להם לפתח את הרצון, שמתנהג כמו שריר, צריך לאמן אותו כך שיממש את הפוטנציאל שלו, שיהיה גמיש וחזק ובריא.
בין הקצוות יש כמובן עוד מיני אנשים וטיפוסים.
משימה מורכבת היא להכניס את הרצון שלי לתוך משבצת המילים. כי הוא לא רצון שטחי ופשוט כשל ילד, שרצונו מורכב מצורך ותו לא, שמחפש הכוונה כדי למצוא את רצונו העמוק ואת תחושת הסיפוק על פני צרכים בסיסיים וסחרור החושים. בעבורי זו משימה מורכבת כי הוא תמיד בתנועה. כמו הנהר. ברגע שאני מגדירה אותו הוא כבר אחר, משתנה ללא גבול, צומח בחלל ובמרחב הזמן. רצוני עמוק ומורכב מיסודות חיי. מעושרו של עולמי, משליטתי בחושי, ברגשותי. מהכרתי את כוונותי.
משפט זן ידוע אומר שאי אפשר לרחוץ באותו נהר פעמיים.
ככה הוא גם הרצון. על אף שהוא זרם חיי בכבודו ובעצמו, שהרי האדם שאני היא סך בחירותי, בכל זאת הוא יציב על אף שהוא לא ליניארי בהכרח, וכמו היחסיות שיש בתנועת גרמי השמיים, ישנם הנעים מהר יותר וישנם אלו שמזווית הראיה שלנו נדמה כאילו לא זזים, כך הרצון. אמנם הוא בתנועה אבל נראה כעומד איתן יחסית להכרה התזזיתית, זו המשנה את מיקומה בהתאם לגירוי הקל ביותר. ההכרה שלנו,שנשלטת על ידי החושים, שנשלטים על ידי האגו. על ידי המחשבה.
ההכרה המפתה את יישותנו על רצוננו ואף על פיו.
"תראה" היא אומרת לו,"נכון שאתה רוצה"
"כן" אומר הרצון, אם הוא חלש "זה באמת יפה, אני רוצה"
"לא" אומר הרצון, אם הוא נחוש, אם הוא בהיר "זה מפתה אבל לא תודה, זו בכלל לא היתה הכוונה"
כשלומדים לבודד את הרצון מתחילים להבין מהי התוויית כוונות, וכשמבינים את זה,  מתחילים גם להבין את מקום הולדתן וזו הנקודה בה אפשר גם לקבל את רגע מותן.
לכוונות, כמו כל דבר חי, יש תאריך תפוגה.
אומרים שהרצון הוא מלפני האלוהים.
אלוהים?
מה הכוונה? מי זה ומה זה ואיזו מן המצאה היא זו?
בשבילי, אלוהים היא האהבה. אהבה שלא בצורתה הרומנטית בהכרח אלא על כל צורותיה, אהבה כמוטיבציה, כאנרגיה יוצרת, ככוח הגדול מבינתנו, אבל בתוך המשפט הזה אולי הכוונה היא שאלוהים היא הכוונה בכבודה ובעצמה דווקא.  כשהיא זו המנחה את בחירותי, יש סיכוי שאראה שאני היא היא. אין לי שאלה בנוגע לזה, כמעט כולנו נולדים מאקט של חיבור אוהב. מי יותר ומי פחות, ולכולנו יש את הזכות והחובה להתפתח בתוכה, לגדול, להגדיל אותה מנקודת ההתחלה שבה נוצרנו. לכולנו זכות הבחירה לבחור בכל רגע בין טוב ורע. כמו שאנחנו יודעים אותו ומבלי להתנשא. 
אז הרצון הוא מלפני הכוונה.הוא המוביל אותה, הולך לפניה, הוא מראה לה מהי ומיהי.
ביום בו כולנו נהיה מודעים לרצונותינו העמוקים, זה יהיה יום מותם של התרוצים. יום מותם של האמונות של עדרי האדם, שמאמינים למה שאומרים בחדשות, למה שאומרים להם בבתי הספר, למה שאמרו להם הוריהם, מאמינים להכל, חוץ מאשר לעצמם,הם המאמינים שהמלחמות הכרחיות, שמאמינים שהקניונים נבנו לנוחותם, שמאמינים שאלימות היא מורשתם, שמאמינים שצרכנות היא הכרחית. היום בו נכיר את רצוננו כמכלול יהיה היום בו ניפרד מהחשיבות העצמית שלנו,היום בו נתחיל לגלות אחריות מלאה על גורלנו, הוא היום בו נוכל לראות את חלקנו האמיתי בעולם,זה היום שבו אולי נדע להתמיר את עוצמתינו לטובה, שנדע לשים את האגו בצד ונצליח לשמור, לכבד ולאהוב את העולם שלנו, בשלמות.
זה לא עניין של מה בכך. האגו חזק ושתלטן ופועל בתוך גבולות המחשבה. עושה בה כשלו. והיא אכן שלו. מקום מושבו הוא במוח. והוא מנהל שם את סדר העניינים וסדרי העדיפויות.
אבל הרצון הוא יותר מזה, הוא זכות הבחירה, הוא מסתכל על האגו כעל ילד קטן ומשולל רסן. לפעמים חייב להענות לגחמותיו כדי שלא ישתולל, שהרי הוא מפעיל את כל כפתורי השליטה שברשותו, ובתוכם רגשות ומחשבות שליליות. הוא מפעיל אותנו ומכסה בערפיח את הרצון ואת הכוונה ובטח ובטח את קולה הלוחש של הנשמה.אבל לפעמים, כשעולה הרצון מלפנינו, אז שום דבר לא יכול לו. בטח לא האגו.
לדעת להבדיל בין אגו לרצון.
ברגע שאני מזהה את הרצון שלי הוא מוביל אותי ישירות אל אלוהי.אל נפשי פנימה. אל מאוויי הכמוסים, אל השמחה שבתוכי, אל הנביעה הפנימית, אל מעיין היצירה.
האגו מחוסר עמוד שדרה, ניזון מפחד ומחשיבות עצמית ולוקח אותי היישר אל מבוכי המחשבה.אל הבילבול, אל החשכה, אל הבורות,אל הנפילות, אל התקומות, אל המלחמות.
והרצון?
הרצון מאפשר לי את הבחירה. ומגלה לי את הכוונה.
וזה אולי עונה למי ששאל... איך אפשר לאהוב את כל כולי?
הרצון הוא מלפני האלוהים