במהלך פברואר, איחרתי לשיעור היוגה שלנו.
המזרון היחידי שהיה פנוי היה ליד הדלת האחורית שהיתה פתוחה.
בחוץ היתה רוח פרצים וקור שחודר לעצמות אבל צמוד לדלת הפתוחה, ישבה בחורה יפהפיה שנראתה ילדונת.
טוב, איחרתי, אז פניתי לאיפה שיכולתי, הנחתי את החפצים שלי, הנהנתי בעדינות לשלום לסובבים אותי ונכנסתי לשירותים להביא נייר טואלט.
כשחזרתי והתיישבתי, פנתה אלי היפה ושאלה בלחש: "את חולה?"
כנראה שהתהייה שלי עברה במבט כי היא פתחה בהתנצלות " פשוט ראיתי שאת עם טישו ואני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק, אני מצטערת"
כבר הבנתי מה קורה באופן כללי. רק הפרטים עדיין לא היו ידועים לי והעיניים שלי התחילו לדמוע.
" לא, אני בריאה כמו שור" אמרתי לה "אני פשוט בכיינית גדולה, כמו שאת בטח כבר שמה לב"
וסיימתי את המשפט במין סימן שאלה מעורפל, משאירה לה את האפשרות לפתוח את סגור ליבה וכאביה כשתרצה.
עבדנו בזוגות. ואנחנו צוותנו כזוג. ואז היא סיפרה לי שהבן שלה חולה בסרטן. הוא עדיין לא בן חמש ועבר מספיק טיפולים ובתי חולים שמספיקים גם לאיש זקן. הקול שלה רעד והעיניים שלה הבריקו ואני יחד איתה.תירגלנו ובכינו. מזל שהבאתי גליל שלם של נייר טואלט. "המערכת החיסונית שלו כל כך חלשה והוא לפני טיפול אחרון בסדרה, אסור לי להידבק בשום פנים ואופן" היא אמרה והיתה ללביאה נחושה.
סביבי אנשים סבלו וזזו בחוסר מנוחה. היה קר. באמת. אבל היא לא ויתרה על זכותה לאוויר.המצוקה שלה היתה אמיתית.
"קר ממש?" היא שאלה אותי "לסגור?"
הנהנתי ובהיסוס אמרתי "כן.קר"
ובדיוק אז המורה שלנו ביקש ממנה לסגור את הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה,אז הוא הציע לה לעבור להיות ליד החלון בצד השני של החדר הענק. היא אמרה שיש שם משהי חולה והיא לא יכולה אבל אז היא התרוממה בשניה ויצאה והאסיסטנטית יצאה מיד אחריה.
כשהן חזרו, העיניים שלה היו אדומות והיא ארזה את החפצים שלה והלכה.
הסיפור השני
באותו סופשבוע הבת שלי סופסופ הצליחה לקבוע שינה אצל חברה טובה, אחרי כמה שבועות שהן מנסות וזה לא מסתדר בגלל תוכניות שלנו, ההורים. והנה, השבוע זה הסתדר להן, הרבה שמחה והתרגשות .לקחתי אותה לשם אחר הצהריים.
לקראת 20:00 מתקשרת האמא. תשמעי, היא אומרת, אני מצטערת כל כך, אמא שלי בבית חולים, עוברת טיפולים ואני לא אסלח לעצמי אם היא תחלה והבת שלך קצת מצוננת.קצת משתעלת. אנחנו נחזיר אותה הביתה. אני מקווה שאת לא כועסת.
לא. אמרתי. אני לא כועסת.
מה שבאמת רציתי להגיד, לא אמרתי.
לא לה ולא לה.
רציתי לצרוח עליהן.
רציתי לחבק.
רציתי להתחנן בפניהן לוותר על השליטה. שהרי המוות חזק מהחיים ואם הגיע הזמן אז אף אחד. אבל אף אחד לא יוכל לעכב את זה. אולי רק אלוהים ובמקרה כזה, כדאי להתפלל במקום לנסות ולשלוט במהלך הארועים ואחר כך לחשוב גם שמותו או חייו הם בזכות משהו שאנחנו עשינו. כמה יהירות.
כן כעסתי. אבל יותר מזה, הייתי מתוסכלת.
הייתי מתוסכלת כי מחוללי המחלה באשר הם, נמצאים סביבנו ובתוכנו כל הזמן.אם הם מחליטים לתקוף, כלום לא יעזור. כלום. ואם הם מחליטים לפסוח אז גם אדם שייכנס לחדר סגור מלא זיהומים, לא ידבק. גם אם ישתדל. כי כשהמוות ביקר אצלי בבית לא היה כלום. כלום.כלום.כלום. שמישהו יכול היה לעשות. לא הוא, לא אני. לא מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו. לא הטובים שברופאים ולא החדישות שבתרופות ובטיפולים הקשים. כלום. זה היה הסוף. ce fini la comedie
הייתי מתוסכלת כי הטיפולים האלה כל כך אלימים ומפרידים בין החולה לחברה בה הוא חי שעובדה זו לבדה מחוללת מחלות.
מתוסכלת, כי אנחנו כחברה כל כך מונעים מפחד מאימת המחלה הזו. פחד מהמוות. כשהפחד הזה הוא המזין אותה.
זוהי מחלה חשוכה. היא חשוכה כי מה שמניע אותה אלו החלקים החשוכים שבתוכנו, הפחד ולא האהבה. וכדי לנצח אותה צריך לאהוב. זוהי התרופה האמתית והיחידה. זוהי מחלה מלאה בכעס ופחד. והנשים האלו, שכאבו כל כך את המחלה של יקירהן היו עצובות ואי אפשר לכעוס עליהן באמת. קשה לראות בבהירות מתוך הכאב המצמית.
לנצח את המחלה אין משמעו לא למות, כנראה שכולנו נגיע לשם, כך או אחרת, לנצח משמעו לא לוותר למחוללי המחלה ולא לתת להם את השליטה.
לאהוב את החיים, את הבוקר, את השמש, את הרוח, את הכאב והצחוק, את הילדים,את העבודה, את הצפורים, את מקורות המים, את הזולת. לאהוב את החיים.
זהו. כל השאר מרפא או הורג באופן מקרי יחסית. אלו לא התרופות שעוזרות ומצד שני לא הכל ביד שמיים, זה אנחנו עצמינו, מחוללים בריאות או מחלות, בדרך בה אנחנו חושבים,מרגישים, אוכלים ושותים. מה שאנחנו מכניסים לתוכנו אם כדבר מאכל או מראות שאנחנו רואים, אלו החומרים שמייצרים את,מחשבותינו,רגשותינו,דברנו ומעשינו.
עולמינו.
לכן אנחנו חייבים לפנות פנימה, אל תוכנו, ולחולל את השינוי משם. אנחנו לא אשמים, אבל עולמינו הוא באחריותינו. לחלוטין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה