עוד קצת על המציאות

                                                                           
בימים האחרונים אני חושבת עליה, על המציאות, כמו מסעדה.
חלל גדול, יפה, מואר ומאוורר, עם מקום לכל סועד.
וברגע שאתה מגיע אליה, אתה מתיישב, לפעמים מול הנוף ולפעמים קרוב לבר, לפעמים בינות המון אדם. אם יהיה קשה לך להחליט, תבוא מארחת חביבה ותלווה אותך למקום המתאים לך ביותר ובכל מקרה, מיד אתה מקבל תפריט. יש בו המון מנות, התפריט הוא אישי, כל מה שיש בו מותאם במיוחד בשבילך. המלצר בא לסייע. הוא ממליץ על משהו מסוים. אתה מסרב. אז הוא מציע לך משהו אחר  "משהו טוב" הוא אומר לך "מזין וטעים" אם אתה מסרב,הוא יתחיל להיות מתוסכל אבל הוא לא יתייאש. הוא יבין שאיתך אין ברירה, יש להניח שהוא פשוט ילך למטבח ויביא לך מנה שלישית, שלא דמיינת שהיא קיימת בכלל .אותה תהיה חייב לבלוע. בין אם אתה רעב לזה או לא, בין אם זה טעים או חסר טעם. המקסימום שתוכל זה להקיא בסוף.
אבל אתה תאכל. פה נגמרת הברירה. הבחירה היחידה היא לצאת מהמסעדה. לצאת מהמשחק. להתנתק מהמציאות.
לעומת זאת, אתה יכול להיכנס, להתיישב בנינוחות ולהגיד למלצר שאתה רוצה לחשוב מעט, ובאמת לקחת את מרחב החשיבה הזה. הוא ייתן לך אותו,  אתה תוכל לבדוק טוב, את כל האספקטים: צבע, מרקם, גודל המנה, מצב הרעב אצלך וכו' ואז, אחרי ששקלת הכל, להסתכל שוב  בתפריט ולבחור את המנה המתאימה מכולן, מתוך התפריט .אתה אפילו יכול במקרים מסוימים להחליט על אופן ההגשה. וגם על העיתוי, במסגרת שעות הפעילות של המסעדה כמובן.
ומה אני? האם אומר "לא" לכל הצעת הגשה או אפקח את עיני,אסתכל סביבי ואחליט מבין כל האופציות? האם אהיה קורבן אומלל למציאות שתחליט בשבילי או אישה בוחרת?
שבת בבוקר.
התעוררתי אחרי 4 שעות שינה. אחרי שרקדתי עד כלות.
התעוררתי מאוהבת בילדי. כל שרציתי זה לאהוב אותם, להיות איתם, לעשות בשבילם, לשחק איתם.
אבל הם רצו ללכת לעיסוקיהם. אחת לחברה, אחרת לצופי ים הבן ללמוד למתכונת בהיסטוריה, הגדול לישון.
שיחררתי אותם לדרכם. לעולמם.
זוהי דרכי. אוהבת אבל משחררת. כמעט תמיד ובאופן גורף. למדתי שלאחוז זה ההפך מלאהוב. שהרצון חייב להיות משותף. אני משחררת כי אז, אולי, יתגלה הרצון שמנגד. אם הוא צריך להתגלות הוא יתגלה.אם הוא קיים, הוא יתגלה, אם זה הזמן הוא יתגלה. ואם לא אז אני אמצא משהו מדויק יותר למציאות חיי. אני משחררת גם את רצוני שלי כדי לא לכפות אותו על אף אחד.
אז נשארתי לבד בבית. עם עצמי. שמחתי שהילדים לא מרגישים אחריות עלי כי המצב הנכון הוא המצב ההפוך שבו אני האחראית עליהם. בעודי לבדי, מחשבות מסוימות רצו לתפוס אותי אבל אני רציתי לתפוס אחרות דוקא. אז שיחקתי איתן תופסת ומחבואים בזמן שסידרתי לי את חיי. דברים שדחיתי, שלא רציתי, שלא הייתי מסוגלת לעשות. כל פעם שעלתה מחשבה לא רצויה נשפתי אותה לתוך שקית נייר חד פעמית.
שמתי מוסיקה שאני אוהבת והייתי בחברתי. באופן מודע, לא מילאתי את שעותי בפעילות שתסב את תשומת ליבי החוצה, אלא בעשיית יומיום פשוטה. נכנסתי פנימה.  שלווה גדולה היתה בזה. הריק לא היה דומיננטי. זרמתי עם יומי.
בישלתי, עשיתי חשבונות של העסק. עצרתי כשהבנות חזרו, שיחקתי איתן קצת, פיטפטתי.ישבתי איתן לאכול. חזרתי לחשבונות.
היום התמלא בצורה נעימה מאוד. וגם הכלים בכיור. אבל לא היה לי אכפת.
אני משלימה עוד שלב  בתהליך הפרידה. ועכשיו נפתחות האופציות, אני רואה שהתפריט הוא מגוון.

חבר קרוב שאל אותי אם אהובי היה איתי בריקודים.
עד הרגע שהוא שאל אותי את זה לא שמתי לב שהפעם הוא לא בא, שהפעם הלכתי לבד.
שיט.
הוא לא היה איתי במסיבה. פעם ראשונה שהלכתי בלעדיו. פעם ראשונה מזה שנתיים כמעט. ואפילו לא הייתי מודעת לזה.
הייתי בשוק. הייתי בהלם. הייתי ה מ ו מ ה. אבל זה  גם שימח אותי.
וממש לפי התוכניות שלי, לפני שיצאתי לרקוד בערב שישי, הלכתי לחברה. חברה חדשה השייכת לעולמי החדש, למארג חברי החדשים. הלכתי אליה כדי לראות את המשך הסרט, כשפתאום במהלך הערב חדרה אלי מעין תחושת חוסר ביטחון וחוסר החלטיות. חשבתי שאני רוצה להיות בבית עם הילדים ושאולי לא אלך.זו אולי היתה הנקודה המדויקת שבה החליט אהובי לא לבוא איתי או שנישמתי ,שם ,החליטה שאוכל הערב בלעדיו. שיתפתי אותה, את חברתי בחוסר רצוני הפתאומי.
"יוצאים וזהו" היא אמרה וסחבה אותי החוצה.
 נו.... זרמתי.
המועדון היה צפוף בטירוף, לא היה מקום לעמוד לא כל שכן לרקוד. אמרתי לעצמי: "שיט. ידעתי. הייתי צריכה להישאר בבית". לראשונה מאז הפעם הראשונה שבה יצאתי לרקוד, ממש לא מצאתי את מקומי ואז ראיתי את החברים שלי ששמחו לקראתי עד בלי די וחיממו לי את הלב ואת הרחבה. והתחלתי להשתחרר.
לראשונה רקדתי בעיניים פקוחות לרווחה. מייצרת אינטראקציה עם הסובבים. עם בחור מקסים שאני מכירה כבר שנים. הוא תמיד רוקד במסיבות האלה. הוא תמיד מסתכל עלי ואני אף פעם לא מראה סימן. לא מתייחסת. במסיבה שעברה הוא בא להתישב לידי כשעצרתי רגע לנוח ואני לא התייחסתי אליו בכלל. הייתי אדישה. סגורה למציאות שמזמנת לי כל הזמן, שמציעה לי מתפריטה העשיר ביותר ואני אומרת "לא" אני לא מעוניינת במנה הזו. רוצה מנה אחרת. המלצר אומר "אין" ואני אומרת "טוב, אז לא רעבה".
ביום שישי האחרון הפסקתי את מצב השהייה שלי והבטתי בתפריט.
אני עומדת במקום של בחירה, לראשונה בחיי אני רואה שהמציאות לא מציבה אותי אל מול ה "אין ברירה" אלא פשוט מציעה לי את מגוון האפשרויות העומדות לרשותי ואני במצב רגוע, יציב ובהיר. אני יכולה לבחור. המציאות לא כופה עלי דבר. היום,  בבגרותי החדשה, שנתיים כמעט אחרי שהתהפך עלי עולמי אני רואה את האפשרויות ולא עומדת באין אונים מולן. בעיניים עצומות. מסרבת לראות. לטעום. לחוות. אני לא קורבן למציאות, אני אחראית לבחירותי ונראה לי שכל שאבחר לא אצטרך להקיא, כי זה יהיה מדויק לתמונת חיי.
אני בוחרת את דרכי בחיים.