מולדהארה

לפני כל הגדרותי אני בעל חיים, כמו כל בעל חיים אחר שמסתובב על האדמה הזו. זוהי הגדרה בסיסית והיא משייכת אותי למכנה משותף רחב .
אחרי זה ולפני כל השאר אני אדם. אני שייכת למין האנושי. לא חשוב אם אני גאה בזה או לא. לפעמים מאוד ולפעמים מתביישת עד עמקי נשמתי.
ואז אישה. אני משתייכת למגדר הזה שלי בגאווה גדולה, בפול האוס, וללא עוררין. אישה.
ומכאן יש לי כל מיני כובעים ושמות, אתם מכירים אותי כג'ורג'יה אבל יש לג'ורג'יה עוד כמה שמות וכינויים ויותר ממספר השמות שלה יש לה מגוון רחב של ישויות הממלאות את דמותה.
היה לי חלום ובחלומי אני נמצאת בסטודיו לצילום ואני מחליפה בגדים ודמויות.
אני אישה אלגנטית, עם עגילי פנינה ונעלי עקב, אני אינטלקטואלית עם חליפה מחויטת ומשקפיים, אני רחפנית עם שמלה קלילה ויחפה, אני איכרה עם מגפיים כבדים וסרבל ג'ינס, אני ספורטאית, אני רקדנית בלט, אני עקרת בית, אני פרחה, לועסת מסטיק בקולי קולות ולובשת איפור כאילו הוא מעיל כבד. אני ג'ולי אנדרוס בצלילי המוסיקה. לבשתי ופשטתי דמויות והתמונות שלי בדמויותי השונות הלכו והתאספו סביבי וניתלו על הקירות. ופתאום אני מסתובבת במעגל ומביטה סביבי ומסתובבת ומסתובבת ומסתובבת עד שאני הופכת להיות הכל ביחד. כל הדמויות כולן באחת ואז הופכת את הסיבוב וכל הדמויות שלי מתפזרות בחזרה על הקירות ונשארת אני.
אני היא ג'ורג'יה. הכל. ולא כלום.
אני גם אמא, אני גם עובדת, גם מפרנסת יחידה, אני גם מתרגלת יוגה, גם מלמדת יוגה, אני רוקדת, כותבת, וגם אלמנה.
גם.
יפה ומכוערת
חזקה וחלשה
גמישה ושבירה
אוהבת ושונאת
חושפת וסגורה
שואלת או עונה
כועסת מבינה
קשה ורכה
מתחילה ולא גומרת
גומרת עוד לפני שמתחילה
מנקה ומלכלכת
נועלת את הדלת
פותחת חזרה.
אז אתמול כשהלכתי לבקר את אהובי , שכבתי לי על הדשא כהרגלי, שוחחתי איתו בשלווה, שאלתי אותו שאלות, כהרגלי, והתשובות עלו ובאו מתוכי.
מהמקום העמוק בו הוא הצפין את נשמתו.
אני מחליפה את השם של הבלוג.  אני אלבש ואפשוט דמויות.
כל מיני "אני", יעלו ויבואו אל הכתב. דברים שמעניינים אותי באופן כללי, שאני מתעסקת איתם, חוויות חיי. עולמי.
אני פותחת את הספקטרום.

התעוררות המולאדהארה

את הבן הבכור שלנו ילדנו בהולנד בלידה ביתית, לפני 19 שנים בדיוק. המיילדת שלי היתה מדהימה והשאירה את עצמה מחוץ לתמונה ובעדינותה הראתה לי כמה חכם הגוף שלי ושהוא לא צריך אותי חושבת. לא צריך אותי שיודעת או לא יודעת ללדת, הוא לא צריך אותי מתלבטת או פוחדת.או בטוחה בעצמה. היא הראתה לי בעדינותה הרבה שהגוף שלי יודע ללדת בלעדי. מתוך האינסטינקט. הלידה היתה יפהפיה,  ברקע התנגנה מוסיקה של האחים מילס שמשמיעים את כל כלי הנגינה מגרונם  והיונים ההולנדיות המו בעליית הגג.
בכל התכווצות הייתי שקועה בעולם אחר. התנתקתי מהארץ, והתכנסתי אל עצמי פנימה, כשזה חלף נשמתי עמוקות ולאט לאט התחברתי שוב לחוץ, לעולם. קצב ההתכווצויות וההרפיות היה קצב של נשימות העולם הזה. זו היתה מדיטציה גבוהה והייתי מחוברת לאינסטינקט הבסיסי שלי. המולדאהארה היתה שם ערה לחלוטין. הייתי חיה.הרגשתי ממליטה.
צ'אקרה פירושה המילולי הוא גלגל אם אינני טועה. היא מעין צומת של תעלות המוליכות את האנרגיה בגופינו. התעלות האלה נפגשות בנקודות מסויימות בגוף, הנקודות העיקריות והחשובות ביותר נמצאות בחלק האחורי של הגוף שלנו. בעמוד השידרה.
הצ'אקרה הראשונה- מולדאהארה נמצאת בין פי הטבעת ואברי המין. לפני שעמוד השדרה מתחיל בכלל ובתוכה שוכנת המודעות הרדומה.

המולאדהרה היא צ'אקרת הבסיס.

שם חי האינסטינקט, היצר. שם נמצאת גם החיה שאני.
המיקום שלה מצביע על התיפקוד העיקרי שלה.
אנחנו זה גם היצר שלנו, הוא חזק והוא שומר על הקיום של המין האנושי, לפעמים אפילו על חשבון בעלי חיים אחרים. היצר חשוב, הוא הבסיס להישרדות שלנו, אבל, הוא לא חייב לנהל אותנו. להפך. אנחנו חייבים לנהל אותו.
חייבים.
בזה מותר האדם מן הבהמה. ואם לא נעשה את זה, אם לא ננהל אותו אזי בהכרח הוא ינהל אותנו. ככה זה עם כל דבר, עם הילדים שלנו, עם הזמן שלנו, וגם עם היצרים שלנו.
איך עושים את זה ? הרבה יותר קל להגיד מלעשות, היוגה עוזרת, היא נותנת כלים למי שמעניין אותו להתפתח באופן מובנה, היוגה לימדה אותי להתבונן על עצמי.להתרכז.
כשילדתי הייתי בחוויה של האינסטינקט הזה. למדתי שהגוף שלי יודע דברים שהשכל שלי עוד לא קולט. היוגה עושה בשבילי אותו דבר, מפגישה אותי פיזית עם חוויות רוחניות שאחר כך אני מסוגלת ללמד אותן דרך הגוף. דרך ההתנהגות שלו.
אז אם אני מסתכלת על הרעב כיצר הישרדות, כבסיס לקיום שלי אני מבינה שהוא חובק בתוכו את  מי שאני ודרכו אני יכולה ללמוד על עצמי ואחר כך גם לשנות ולהחליט מי ומה אהיה.
חמש שאלות.
מה אני אוכלת? איך אני אוכלת? כמה אני אוכלת? מתי אני אוכלת? ולמה אני אוכלת?
כשאני שואלת את השאלות האלה בהקשר לאוכל אני מגלה את עצמי, את גבולותי. את יכולת השליטה שלי, את האהבה שלי לעצמי, את ההתחשבות שלי בזולת.
אני חייבת לאכול כדי להתקיים, אבל
מה? עדיף אוכל מזין, ואני ניזונה גם מאוכל אבל לא רק. גם ממראות, משמיעה, ממגע. לא חייבת לראות טלוויזיה ואם כן אז לא תוכניות זולות, לא חייבת לקרוא שטויות ,לא חייבת לאכול בעלי חיים. דואגת ל input למען ה output.
איך? עדיף לבשל באהבה,לשבת מול השולחן, לאכול לאט, ללעוס בתשומת לב, להודות על המזון.
כמה? לא יותר מדי, לא פחות מדי למרות שדיאטה זה In.
מתי? כשאני רעבה. לא גוועת, רעבה, כל אחד לפי צרכיו.
למה? כי ככה המנגנון הזה שנקרא גוף האדם עובד. זה מה שמקיים אותי ואת תנועותי.  את כל עולמי, כולל הרגשי והרוחני ולמזון יש אנרגיה. יש מזון עם ערך נמוך ואפילו שלילי ויש מזון גבוה.
ככה אני מחליטה על מי שאני, דרך היצר הזה. דרך הראיה אותו ודרך הרצון שלי לנהל אותו. אבל היצר הוא חזק ואם אני מרפה מהשאלות האלה אז אני מהר מאוד מוצאת את עצמי אוכלת שטויות במהירות ובעמידה כשאני ממש גוועת, שותה רעל ,ולא חושבת לרגע על אף אחת מהשאלות האלה. ואז שוב חוזרת לשם. מלמדת את עצמי.
המולדאהארה צ'אקרה.
יש עוד הרבה מה להגיד עליה ואולי עוד אומר, אין לדעת מה יבוא בפוסט הבא....