נשארתי אם חד הורית. זה נשמע לי לפעמים כמו יצור אגדתי. חד קרן כזה. מעין הכלאה לא טבעית ביני ובין החלל.
איך, למען השם אני יכולה למלא גם את מקומו בהורות? איך אוכל להיות לילדים שלי גם את מה שהוא היה?גבר,יוצר,פעיל,יוזם, חזק, מעמיד גבולות, משרה ביטחון בעצם נוכחותו. נותן תחושה חד משמעית שהם נמצאים במקום מוגן. הוא הגן עליהם.
אחרי שהוא נפטר התערער עולמם עד כדי כך שכאב ראש שלי זה למעשה "אמא עוד מעט מתה גם". שלעבור איתי את הכביש ברמזור ירוק זו סכנת מוות, למעשה, בכל תנועה כמעט, יש סכנה. ואין אבא סמכותי ומרגיע שמכניס את הדברים לפרופורציה מעצם העובדה שהוא חי ובשליטה. נותרתי אני. אלמנה. א ל מ נ ה. ואף אחד לא יוכל להבין מה זה אומר אלא אם כן הוא "שם".
נשארתי לבדי, כשהתפקיד שלי הוא להגן על עצמי ועל התא המשפחתי שלי. ואני לא אבא. אני צריכה לשמור על הגבולות שלי, וזה לא מובן מאליו. התרגלתי שהוא זה ששומר. אבל אין אף אחד שיעשה את זה היום במקומי. כשהיינו יחד זה היה תפקיד של שנינו. כל אחד מהזווית האישית שלו. שמרנו על הילדים שלא יאונה להם כל רע מסכנות שבאות מבחוץ וגם על הגבולות אחד של השני. אני שמרתי עליו שהוא לא יעבור את הגבול שלו. והוא שמר עלי שאני לא יפריז במרחב שנתתי להם. עכשיו יש להם המון מרחב ואני מתקשה לשים גבול. אז אני מחפשת דרך ללמד אותם ללמוד בעצמם את הגבולות שלהם.
ויש גם את החדירות מבחוץ לתוך עולמנו. אני צריכה לסנן. אני לומדת גבולות חדשים. כשהוא נפטר הרגשתי פרוצה. לא במובן הקונוטטיבי האוטומטי, אלא כמו בית שנפרצו לו כל הפתחים. שכל משב רוח, מקפיא. כל אחד חשב שהוא יכול להגיד כל מיני דברים. אני זוכרת שראו אותי עם חבר שלו, ועם הבנות שלי בגן שעשועים. נפגשנו כחברים. בפשטות. אחרי יומיים כבר ריננו שאנחנו זוג. ועוד כהנה וכהנה. הבנתי שאני חייבת לשמור על עצמי. אפילו למענם. שיוכלו להמשיך להסתובב בעולמם המוכר ולהיות בטוחים עד כמה שניתן במצב הזה ,שהעולם נשאר שפוי. כמו שהוא הראה להם בעודו חי.
כל הזמן הוא היה משוויץ בי ,"גם אם תחפשו 100 שנה לא תמצאו אחת כמותה" וראיתי כמה הם שמחים לשמוע את זה ואיך זה מייצר להם עולם שהם בטוחים להלך בו. כשהוא מת לא נשאר אף אחד שיגן על "שמי הטוב" חוץ ממני.וזכרונות כאלה שהוא נטע בהם. אז אני עושה את זה. בעצמי ובצורה מבוקרת. אני ערה עד כמה שניתן להשלכות ההתנהגות שלי על הקיום שלהם. גם בעתיד. אני לוקחת אחריות. בלעדית. בעצב רב אבל בהשלמה.
אני צריכה לדאוג שהמוות שלו לא יהפוך לארוע טראומתי, במיוחד אצל הקטנים. ככל שהארוע הזה מתרחש בגיל צעיר יותר הוא משפיע על חלק גדול יותר בתיפקוד שלהם כמבוגרים. יש מחקרים שמראים שארוע כזה , מתחת לגיל 11, כשאין בסביבה דמות מיטיבה שמבינה את ההשלכות של הארוע ופועלת בהתאם, מרחיבה את הסיכוי לטראומה מה שמגביר את הסיכוי לדכאונות, מחלות, אובדנות.
אז אני רוצה לפצות אותם על החסר האיום והנורא הזה שאני חווה אותו בעצמי, אבל זה כמו לנסות לקחת הלוואה מבנק שפשט את הרגל. כמו לנסות להיות שבעה מסיר ריק.
אי אפשר. אני אומרת לעצמי. אי אפשר. אי אפשר. אי אפשר. אין פיצוי. אין נחמה. זה כואב וזהו זה. זהו גורלם. זה גורלי.
ואני שומעת אותו אומר לי
"יש גם יותר גרוע מזה. אז תחייכי"
ואני מחייכת. כי אני ילדה טובה, כי אני עושה מה שהוא מבקש ממני. כי למרות הכאב ולמרות האובדן, אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לאבד. אני מוצאת על מה לחייך וממה לשמוח.
בת מזל שכמותי, הוא השאיר לי 4 ממנו. כל אחד מהם קיבל חלק מיוחד אחר. אני לא יודעת עד כמה הם מודעים לזה. הגדולים יותר הקטנים פחות. אבל אני יודעת שכשאני מדברת את זה, זה מעורר בהם את הזיכרון. לכל אחד אני אומרת איפה אני רואה את אבא בתוכו. ואני בטוחה שגם הם ירגישו עם הזמן, כמוני. שהוא תמיד תמיד איתם.
כאלמנה אני חיה בעולם שהאיזון בו הופר באופן מהותי ויסודי ולמען הילדים שלי ולמען עצמי עלי למצוא איזון גם בלעדיו, ולא באופן שטחי. אי אפשר לשים פלסטר על עורק ראשי מדמם ולקוות שהדימום יעצר. עלינו לעשות עבודה יסודית. זוהי עבודת האבל. עבודת פרך, ששכרה בצידה.
ככה שהפסקתי לנסות להיות גם אבא. אני רק אמא. אבא חסר. ככה זה וזהו זה. אני מגנה עליהם בדרכי הנשית למען יהיה עולמם בטוח ככל האפשר בתוך כאוס האובדן והשכול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה