מוזר ככל שזה ישמע, אני מתגעגעת עד כאב למריבות איתו, דוקא לחוסר ההסכמה. גם להסכמות אני מתגעגעת, כמובן, אבל באופן אחר. געגוע נוסטלגי כזה, שמעלה דמעות שחונקות את גרוני ומתפרצות החוצה. אבל לחוסר ההסכמה אני מתגעגעת ממקום אחר. עמוק מאוד. כועס. הוא לקח לי במותו את הכלי שבאמצעותו התפתחתי. את מה שבעצם קיומו וחייו הגדיר את כל מה שאני לא. אותו עצמו!
חלק כל כך חשוב ביחסים זה כח ההתנגדות שבהם.
כשהבת הקטנה שלי מדברת אלי ב"חוצפה", אני מגיבה כלפיה בחריפות, אבל לא חריף מדי, ובתוכי אני מחייכת. אני אוהבת את העובדה שהיא "נכנסת" בי, כי היא מפתחת ככה את שריר העצמאות שלה וזה קורה בעזרת אחד הכוחות החשובים ביותר שיש לנו. כח ההתנגדות.
אם מישהו יעזור לפרפר להחלץ מהגולם, הוא יהפוך אותו לפרפר שלא יודע לעוף.
אני חיזקתי את השריר הזה במשך 20 שנה. כבן זוג הוא לא היה מוכן לעוף במקומי אבל כל הזמן הראה לי את הכנפיים שלי והייתי לפרפר בעל כורחי.
אין לי שמץ של מושג איך מרגיש פרפר כשהוא עף לו לאיפה שבא לו, כשהוא נחלץ מהגולם. אבל אני יודעת איך אני מרגישה בלעדיו. ואני יודעת הרבה על געגועים למקום בו הייתי.
אני אמנם אישה עצמאית מכל בחינה ואני מאוד אוהבת את החיים. אני עפה לאיפה שבא לי במסגרת האחריות שיש לי כמובן,ואני מאוד שמחה. אבל חסרה לי מאוד המראה שלי, מאוד חסר לי שכשאמרתי שחור הוא אמר לי לבן. ולהפך.
לפעמים היו לנו מריבות עולם. לא צעקנו אבל עמדנו אחד מול השני, עם כל כוח הרצון, ואף אחד לא זז. כמו שני הרים. וזה חסר לי.
אז עכשיו אני מסתכסכת עם עצמי לפעמים. בשביל הקטע.
כשרבנו, סבלתי. זה ממש עשה לי תחושת קדחת. לא אהבתי את המתח סביב זה, הייתי מוטרדת ועצובה. אני זוכרת את עצמי עולה במדרגות הביתה והצעדים שלי כבדים כבדים וממש לא בא לי להיכנס ולראות אותו . אבל היום הייתי מוכרת את הפרארי שלי (אם היתה לי) בשביל מריבה אחת קטנה ואמיתית. פצפונת. בשביל להרגיש שיש שם מישהו שעומד מולי. בשביל שאני לא ארגיש שכשאני נשענת ,אני אוטוטו נופלת כי אני נשענת על אויר.
אלו הם חיי כיום. יש בהם המון המון טוב. אני מבחינה בטוב הזה, אוהבת אותו ומודה על קיומו.
יש כאלו האומרים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. אצלי המשפט הזה קיבל משמעות אחרת. ואני יודעת שאם אין אני לי מי לי. שזה לא טוב וזה לא רע זה פשוט מצב חדש שההסתגלות אליו מעלה שאלות קיומיות.
אלו הם חיי כיום.לטוב, לרע וללא נורא.
אני מפתחת את כח ההתנגדות בתוכי. עוד צעד לעצמאות. כל פעם כובשת עוד מדרגה בדרך לפסגת ההר הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה