עברה שנה וחצי מאז התאלמנתי, הרבה דברים השתנו.
נתחיל מזה שפתאום היתה תהום, והיה חושך על פניה, ואני ריחפתי מעל. כמו רוח רפאים. תהום שנפערה תחת רגלי, אותן רגליים שחודשיים ימים לפני זה הלכו על קרקע "בטוחה", מסלול חיים בטוח שבבת אחת הפך ל"לא נודע". חוסר וודאות ותחושה של חושך מוחלט מילאו את יומי. אלו היו פניו של הריק. התהום היתה חלק כל כך מהותי מהחיים שלי בהתחלה.
חסרת ביטחון ותלויה הייתי. תלויה באויר כששום דבר לא אוחז בי.
פעם היה הוא, מאחז איתן. ופתאום. ממש ברגע, כבר לא היה, לא יכולתי לתלות עליו כלום, לא את מצוקות היום יום, לא את רגעי הפחד, לא את החוויות, לפעמים הרגשתי שאין טעם לחוות אותן אם הוא לא שם.
לא את עצמי, את הילדים, את הבעיות, את תוצאות הבחירות שבחרנו. היה לי צורך בולע להיתלות. למצוא קצה של חבל.
חוסר יציבות מטורף. רגע הייתי עצובה כמו הגיהנום וברגעים אחרים שמחה מהשמש שזרחה, מציפור ששרקה בחלוני, מפרפר מעופף בשמחה. והמעברים . המעברים היו חדים בין מצבי הרוח. אף פעם לא ידעתי מה ילד יום. או שעה או שניה. אני מגדירה את המצב שהייתי בו קצת כאי שפיות זמנית.
זוכרת את עצמי חורף שעבר, מסתובבת בגשם, נרטבת עד לשד עצמותי ובוכה. גועה בקולי קולות. ואז נכנסת לחנות קרובה וקונה מגפי גומי, יצאתי מהחנות אישה אחרת. קפצתי בשלוליות וצחקתי כמו ילדה קטנה. הרגשתי שהחיים מפעמים בי כמו שאף פעם לא פיעמו. ככה באו והלכו מצבי הרוח. אף פעם לא ידעתי מתי אני ייכנס לתהום. מתי היא תיכנס בי.
והרגשתי באיזשהו מקום עמוק ,שהתהום הזו מייחדת אותי. שאני אפופה בהילה של כאב ועומק שמגנה עלי כמו שכבת האוזון על כדור הארץ. מקודשת לכאב. חבר שהתאלמן גם,הגדיר את זה יפה כל כך. הוא קרא לזה כאב טהור.
וכל כך רציתי שמישהו יציל אותי. חיפשתי מציל, בלי לדעת שזה מה שאני מחפשת. לא חשבתי שלהישאר לבד זה טוב. חשבתי שאני רוצה אותו. את מה שהיה. מה שיכול היה להיות. הייתי לא עצמאית. אני חושבת שפחדתי לגלות מי אני בלעדיו. כל כך הרבה שנים הגדרתי את עצמי באמצעותו שהייתי מבועתת מהאפשרות שאני קיימת בלעדיו.
עכשיו, שנה וחצי אחרי אותו אירוע משנה פני מציאות אני חווה אחרת את הדברים.
התהום הפכה לחלק מאוד מהותי מהאישה שהפכתי להיות. העצב הוא עמוק . אבל אני לא פוחדת לגעת בו. בלית ברירה חציתי את האוקיינוס בשחיה. מתבוססת בדימעותי, טיפסתי למעלה מתוך התהום החשוכה והנה אני רואה את האור. עכשיו כשאני נכנסת לעומק התהום, אני משתמשת בכלים שרכשתי בשביל לטפס החוצה. ואני כבר יכולה לבחור, כמה זמן להיות שם.
ואני כבר לא תלויה. אני עצמאית ואוהבת את עצמאותי עד מאוד. עצמאות ועצמה הן מילים דומות. את העצמאות שרכשתי בדם יזע ודמעות אני מטפחת ולא מחפשת מישהו שיציל אותי, לא זו בלבד שאני לא זקוקה למציל, אני נמצאת במקום המציל בעצמי, כי אני כבר לא תלויה. הכאב לימד אותי שאני יכולה גם בלעדיו. שנה וחצי אחרי ואני יכולה להגיד שהבלתי אפשרי הפך להיות אפשרי ושהכאב העניק לי כוח. באופן מוזר ולא צפוי בעליל. יצאתי למסע לגילוי עצמי ואני מאוד אוהבת את מה שאני מגלה.
התהום קיימת אמנם אבל היא חיה בתוכי,לפעמים אני חיה בתוכה רק שאני כבר לא תלויה מעליה ואין חושך על פניה. יש שם אור. אור שלמדתי להדליק בעצמי. ואת האור הזה אני מוקירה ורוצה לטפח. זה אור שמודגש על ידי החושך ובזכותו יקר לי יותר ובגלל זה הוא זוהר יותר ומלא נועם.
ועוד הבדל, כשהייתי בחושך ראיתי שיכול להיות אור, ייחלתי אליו אבל לא הגעתי עדיו. הייתי עיוורת שרוצה לראות אור. היום, אני אולי עדיין עיוורת ויש אולי עוד הרבה דברים שאני עדיין לא רואה אבל אני מתייחסת אל העיוורון שלי ולא מפחדת לראות אותו ומחפשת את נקודות החיבור שלי לעצמי בהתייחסות לאור שהחיבור הזה מפיץ.
אני מרבה להרים כוסית לחיים. בכל הזדמנות.
לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה