אני מתרגלת יוגה. על בסיס קבוע. ומאז שהוא נפטר אני מתרגלת הרבה יותר. אני לא יודעת איך בדיוק הדברים מסתדרים להם אבל 3 חודשים אחרי שהוא נפטר התחלתי קורס מורים ליוגה. לא תכננתי את זה. זה פשוט קרה וזה מה שהציל אותי. כך אני מאמינה .
בשנה הראשונה, הייתי מתרגלת בבוקר. מושכת את עצמי בכוח מהמיטה, נושמת עמוק, פורשת את המזרון ומתחילה. מהודיה על כל מה שיש לי לברכות לשמש ואז האתה יוגה. התרגילים. אחרי התירגול כבר היתה לי יותר אנרגיה. תמיד המשכתי את היום מנקודה טובה יותר אחרי התירגול. לא יודעת איך הייתי יכולה לסחוב את הימים בלי זה. כל הזמן חשבתי שזה עוזר לי להשאיר את האף מעל המים. נושמת. אחרת זו היתה טביעה בטוחה.
כולם אומרים שבטח הילדים נותנים כוח. אולי זה נכון. אבל בשבילי הם היו ההשראה. הייתי צריכה המון כוח בשביל להיות שם בשבילם. הם צרכני אנרגיה מטורפים ובמצב חלש כמו שהייתי לא ידעתי איך אתפקד. היום יום היה קשה מנשוא.
ואז התחלתי קורס מורים והשלמתי שנה ראשונה והיום אני מדריכת יוגה רשמית, מתחילה שנה שניה.
המהות של היוגה זה להביא לאחדות בין הגוף להכרה. וככל שתירגלתי יותר מצאתי קשר הדוק יותר בין הכוח הפיזי שלי לכוח הנפשי. בין אורך הנשימה שלי, ליכולת שלי לשאת את משקל הכאב. להכיל אותו. אנחנו אמורים בכל התנוחות להרפות בתוך המאמץ. ניגוד שכזה. אבל ברגע שמתרגלים את זה על הגוף בתוך התנוחות, אפשר גם לתרגל את זה בחיים.
אז הצלחתי לנשום אל הכאב. בזכות היוגה. זו היתה דרכי. הכאב היה לי מורה ולימד אותי שהוא בא והולך . הוא לימד אותי לנשום לתוכו כי אין לי משהו אחר לעשות. לחיות או לחדול. לנשום או להתרסק. נאלצתי למצוא את היציבות שלי. למרות ואף על פי.
יש כאלו שחייבים להוציא את הכאב מתוכם, לא יכולים לשאת אותו.אז אולי הם יבחרו בדרך אחרת. אולי ספינינג, אולי קיקבוקסינג.
יש מי שיצטרך להרגיש עטוף שוב, מוגן, לחזור קצת אל הרחם. מים עושים את זה. הלכתי המון לים. כל פעם שנכנסתי אל תוך המים הרגשתי נחמה מיידית.
יוגה היא המדריך הבלתי מעורער, המתכון האולטימטיבי, מורה הדרך לחירות. בשביל זה מתרגלים. בשביל למצוא חופש פנימי. על ידי שליטה בגוף ובהכרה.
ולכל מי שמתחיל עכשיו את דרך האבל הזו. מי שנפטר לו אהוב. שימו לב לגוף ולא רק לנפש. אם הגוף יהיה חזק תהיה לו אפשרות לשאת את משקל האובדן. הגוף שלנו הוא הכלי היחידי שבתוכו אנחנו יכולים לפעול כאן על האדמה הזו. ככל שהוא חזק יותר וגמיש ככה יש לנו את היכולת לשאת את הסבל ולהתמיר אותו לתהליך של התקדמות. להשתמש בו כמקפצה בשביל חיינו שלנו.
זה אולי יישמע כמו שימוש ציני בכאב, אבל אני מעדיפה להשתמש בו כי האלטרנטיבה היא שהוא ישתמש בי ואז כל מה שישאר ממני זה אלמנה עצובה ומוכת גורל. מנוצחת.
זוהי מלחמת ההשרדות שלי. חיים או מוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה