מה השתנה בי בראי הריקוד...

אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי לרקוד.
כל כך חסרת ביטחון.
השבעתי את חברה שלי שלא תעזוב אותי. שתשים לב אלי. סידרתי לי מערך תמיכה. המועדון היה חשוך.
 הרגשתי ניכור. הרגשתי זולה. בוגדת. הרחבה הריחה מיניות. גברים בוחנים. נשים מציגות הצגות.לא יכולתי להתחבר.
 לא יצאתי בשביל להכיר אף אחד אבל המציאות הפגישה אותי עם עולם פנויים פנויות שעורר בי תחושות חדשות. יום למחרת פירסמתי פוסט בפייסבוק שהלך בערך ככה:
"כשהייתי ילדה קטנה פחדתי מהמפלצת ששכנה לי מתחת למיטה. היום שבגרתי, אני מפחדת מזו שתיכנס לתוכה"
זה עורר סערה קטנה. התגובות היו קשות. הגברים על הקיר שלי נעלבו. בשם המין הגברי כנראה. אני לא התכוונתי לפגוע. התכוונתי להגיד שאני פוחדת מאינטימיות. פוחדת. התכוונתי להגיד שאני מרגישה שהתעוררתי אחרי 20 שנה של אהבה לעולם שבו כולם מנסים להגיע לנשמה של האחרים דרך הסקס. ואצלי זה לא יעבוד טוב. כמו היפהפיה הנרדמת השהתעוררה אחרי 100 שנה, ככה גם אני. התעוררתי לעולם שהחוקים בו אחרים. פחדתי מעצמי. מהצורך שלי. פחדתי שאני לא יודעת את הגבולות שלי.
נחזור לרחבת הריקודים.....
כשיצאתי בפעם הראשונה לא רקדתי במרכז, רקדתי בשוליים. לא התקרבתי לאף גבר. הפחד מהקירבה ואפילו הרחוקה הזו ניהל את דרכי.

בפעם השניה, עדיין יצאתי עם חברה. עדיין השבעתי אותה, אבל הפעם רקדתי באמצע. פחות היה אכפת לי אם בוחנים אותי. באתי כדי לרקוד.ובמרכז היה לי נוח. שם בתוך האמצע לא הרגשתי חשופה לעיניים של הגברים שעומדים בצדדים, לא רוקדים אבל בוחנים את "הסחורה". כמו קהל שצופה בהצגה. ואני לא רציתי להציג. רציתי לרקוד. לשמוע את הקצב ולתת לגוף שלי להיות חלק מזה. אבל קהל בהכרח שם אותי בעמדת השחקנית. ובמרכז, כשכולם רוקדים, כשכולם עסוקים בדבר עצמו, הצלחתי להיות "רוקדת".

בפעם השלישית נהנתי כל כך. אין לי מילים לתאר. בדיוק המוסיקה שאהבתי והגוף שלי הגיב. התחברתי .
רקד לידי בחור. לא עזב אותי. רקדתי בעיניים עצומות וכל פעם שפתחתי אותן ראיתי שהוא שם. זזתי. התרחקתי והוא התקרב. ידעתי שהוא מחפש סימן שהבחנתי בנוכחותו. הבחנתי, אבל לא עשיתי סימן. ברחתי. פחדתי מהאפשרות ליצור קשר. לרקוד עם מישהו שאני לא מכירה???? ריקוד הרי, הוא כל כך אינטימי.

בפעם הרביעית יצאתי לבד. נכנסתי למועדון לבד. בטוחה בעצמי ככל שאוכל אי פעם להיות. הרגשתי מלכה ומלווה על ידי בחיר ליבי. נושאת אותו בליבי ולעולם לא אהיה לבד. הוא תמיד יהיה איתי. ורקדתי כאילו אין מחר. אבל היה. המחר בא.
וגם הפעמים הבאות שבהן יצאתי לרקוד. גם הן באו.  ובמהלכן ניסיתי להתייחס לפחד הזה שלי. בחנתי אותו על הרחבה. אני לא יוצאת לרקוד כדי לפגוש מישהו. אני יוצאת לרקוד בשביל הפורקן. בשביל החיבור של הגוף למוסיקה. בשביל האנרגיה.
ככה שנכנסתי למרכז הרחבה ונתתי לגוף שלי חופש לרקוד ולגעת באחרים, דרכם שאבתי אנרגיה גברית בלי צורך לפתוח את עצמי.
הצורך שלי באינטימיות והפחד שלי ממנה חיו בתוכי בעוצמה שווה. משיכה ודחיה. קראתי לזה מאזן האימה. מאזן ששמר עלי ולימד אותי שיעור שלם על הגבולות שלי. הייתי רגילה כל כך הרבה שנים לאנרגיה גברית זמינה בנדיבות ולהישאר בלעדיה היה תמצית ההגדרה של "חלל", המוות שלו הותיר אותי חלולה. ריקה.
אז לקחתי את האנרגיה הזו ברחבת הריקודים. הרגשתי גנבת. הרגשתי שובבה. והגוף שלי היה שמח.
ואתמול.... אתמול כשיצאתי לרקוד. המוסיקה היתה מדהימה. הייתי נינוחה לחלוטין. יצאתי עם שני זוגות חברים. הייתי גלגל חמישי בעגלה. אבל זה לא שינה כלום. במילא נטשתי אותם מהר מאוד לטובת הרחבה.
הרגשתי את השינוי הגדול מהפעם הראשונה להיום. הפחד לא מנהל אותי. גם הצורך לא. אני סומכת על עצמי, הגבולות שלי ידועים לי ויש בי ביטחון שקט שדברים קורים באופן מדויק. שאני יודעת לשמור על עצמי ושיש מישהו ששומר עלי באופן אישי ודואג לכל הפינות.
מישהו דואג לי שם למעלה.
בא והדליק כמה כוכבים והם נופלים אחד. אחד.