יותר מזה.
ביום שהוא נפטר המוסיקה מתה גם. מוסיקה היא חיים והוא זה מוסיקה. זו הלוגיקה.
בימים האחרונים לפני מותו הרגשתי שמתרגשת עלינו רעידת אדמה. ידעתי שמותו יזעזע הרבה אנשים בעולמנו.ושמעתי את תופי הטאם טאם רועמים ממרחקים ומתקרבים אלי.הרגשתי את המוות שלו. אף אחד לא אמר לי שהוא עומד למות. רק אני לבדי הרגשתי בזה וברגע שהוא נשף את נשימתו האחרונה, התופים נדמו והמוסיקה מתה.
שקט.
השקט הזה היה בלתי נסבל. ומזל שהיתה "שבעה", במשך שבעה ימים, המציאות לא נתנה לי לשמוע את השקט. כל הזמן באו ויצאו אנשים, שדיברו והקשיבו לי, עד הרגע שנפלתי למיטה. המיתה הקטנה. כל לילה מתתי לכמה שעות ובבוקר שוב, אנשים על גבי אנשים בלי דקה מנוחה. ואחרי השבעה....
שקט
הבית היה כל כך שקט. את אשר יגורתי בא לי. המוסיקה מתה.בשבילנו להקשיב למוסיקה היה זמן איכות. היינו יושבים יחד. קרוב, מקשיבים, מתרגשים, נעצבים, מתחבקים, מבינים, מדברים, מייחדים לזה זמן. לקח לי זמן להקשיב למוסיקה שוב. וכשהקשבתי הבנתי באופן חלקי, ראשוני אבל עמוק, עד כמה החיים איתו וכמה המוות שלו שינה אותי.
לפני שפגשתי אותו לא עשיתי את זה. אחרי שהכרנו עשיתי את זה בעיקר איתו. ואחרי מותו,אחרי זמן גיליתי שזה זמן של התייחדות איתו. הוא זה מוסיקה. בכיתי איתה, צעקתי, צחקתי, הזדהתי, קיבלתי השראה. ואז גם התחלתי לרקוד. חיים.
ואז הבנתי שהמוסיקה לא מתה.מה שהוביל אותי להרגשה שזה חלק ממנו שנשאר.
היום שבו המוסיקה מתה זה גם היום שנולדה מוסיקה חדשה ואני לא ידעתי. אבל ככה זה בכל תהליך הלידה והמוות, משהו נולד ומשהו מת ואנחנו נמצאים לפעמים בעין הסערה ולא רואים שמעבר לה הים שקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה