אני זוכרת איך המוות שוכב איתי בתוך המיטה,
לוחש לי באוזן את סודו.
ואני,
באבחת מחשבה,
מקפדת את ראשו ובאותה נשימה
פותחת את הדלת לרווחה,
נותנת לתקווה היפהפיה, השטוחה, הלבושה ככלה,
להיכנס אל המרחב המקודש של חיי.
איך נתתי לה את נישמתי
כדי שבאכזריות תטלטל אותי אל הריק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה