על המשכיות

הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך אמשיך את דרכו?
מיוחדת, אותנטית, פתוחה, רגישה.
דרכו השמחה, המעמיקה, הנוגעת בחיים.
האם עלי להמשיך בעבודת חייו, האם אני ממשיכת דרכו?
הוא סמך עלי יותר מאשר על כל אחד בעולם. הוא שם את חייו בכפי, האמין בי, האמין באהבתי.
אז איך אמשיך? האם זו אחריות שלי? כלפיו? או שמוטלת עלי אחריות על מפעל חיי שלי, ועל מפעל חיינו המשותפים.
הילדים.
ואולי דרך הילדים דרכו תממוש? הרי הילדים הם ממשיכי דרכו.  יש להם אחריות על חייהם שלהם ואולם הוא חלק בלתי נפרד מהם.

אז, הנה קיבלתי קצת תשובות.
הייתי השבוע בהופעה של הבן שלי, הוא ניגן בפאב, עם פסנתרן, גיטריסט, שני נשפנים, מתופף וכינור. הם ניגנו מוסיקה אתנית, והקהל התאהב בהם. היה נפלא.
זה החזיר אותי קצת אחורה בזמן להופעות אחרות,לזמנים שבהם ישבתי בקהל, תשומת הלב שלי מופנת לאיש שאהבתי. מקשיבה למוסיקה, שומעת את הצלילים ומרגישה שיצאתי לטייל בתוך דמיונו של האיש שאיתי, מרגישה את הלך הרוח, שומעת את השיח של המוסיקאים אחד עם השני.
 מדי פעם הוא היה מעיף מבט קל מאוד לראות אם אני איתו. ומחזיר כהרף עין את המבט לכלי הנגינה שלו.
אחר כך היינו מדברים על מה שהיה בנגינה, על מה שהוא הרגיש שם, על איך זה נשמע בחוץ.
הוא מאוד אהב שבאתי לנגינות שלו.ואני- בכל פעם שהוא ניגן התאהבתי בו מחדש. ככה במשך 20 שנה.
כשהקשבתי השבוע לבן שלי מנגן, כשהוא העיף מבט מדי פעם לראות שאני שם באמת, שאני מקשיבה, כשדיברנו בדרך על מה שהיה, כשהוא אמר לי שלעולם לא ימכור את כלי הנגינה שנשארו לו מאבא, שהוא ידאג שגם הילדים שלו ינגנו ושיבינו את הערך הרגשי שיש לזה אבל גם לערך הכספי, אז הרגשתי את האופן בו הוא ממשיך את מפעל חייו של אביו.הרגשתי איך המורשת חיה. ולרגעים היה לי ברור שהדבר היחיד שמת היה הגוף. זה היה מרגש.
יש עוד מה לעשות עם המוסיקה שהוא כתב, עם מה שהקליט, עם כלים שתיכנן לבנות, עם חוברות תווים ללימוד נגינה ועוד. אבל החלום שהיה לו לגבי הילדים מתגשם מול עיני. הוא הצליח.
השאלות הרבות שנותרתי איתן, עם אילו חלקים מדרכו, להמשיך ועם מה לחדול מקבלות מענה עם הזמן. יש דברים שאהבתי אבל אני לא יכולה לעשות כמותו,יש חלקים שאהבתי ואני יכולה לעשות אותם,כמו שחלם ולכן גם אעשה. ויש גם דברים שלא אהבתי אבל אני מחויבת להמשיך בהם.
ומעל הכל יש עכשיו את דרכי שלי שנפרדת ממנו, שאליה אני מחויבת על ידי חוקי החיים הבלתי מתפשרים. ובכל מקרה אני לא לבד. הילדים שלנו הם יצירה משותפת שתמשיך ותתקיים בילדיהם שלהם. וכן הלאה וכן הלאה.