פרק ראשון- התחלה

                                                                                   
הפעם הראשונה ששמעתי עליו.
שמעתי את קרן מספרת עליו כמו קול פנימי שלי המהדהד מאחורי קולות רבים אחרים. היא פיזרה הרבה פרטים שלא ליקטתי אז אך ברגע שהתעוררתי משרעפיי ניסיתי להקשיב  רוב קשב. אני לא זוכרת הרבה. מה שכן, זה שהיא היתה עסוקה בו ואני הייתי עסוקה בהרבה דברים אחרים.
היא דיברה עליו המון באותו שבוע, בין שיעור לשיעור, בהפסקות, בתוך השיעורים, בטלפון, באוטובוס ,בתחנה, כשאכלנו צהריים, בקפה של הבוקר.
היא היתה עסוקה בו באופן יוצא דופן וזה הדבר הברור היחידי שאני זוכרת ויכולה לחתום עליו,היא היתה עסוקה בו כמו  נלכדה בקורי הכמיהה של עצמה. כמו נבלעה לתוך אותו חומר אפל שמוריד מסך על ההגיון וכל תמונת האובייקט הופכת למושלמת. ולא אכפת היה לה מכל המתרחש סביבנו. אלו הרגעים בהם השמש עוברת דירה והיא זורחת מעל ראש אחד בלבד.
ככה התנהגה קרן.
אני כפי הנראה התרגשתי פחות.
היא רצתה שאבוא לפגוש אותו.  סיפרה לי שהוא מנגן בבית קפה מרתפי בעיר עם שני חברים.
הלכתי איתה והרגשתי ממש אשת העולם הגדול שהולכת עם חברה לשמוע ג'אז. נכנסנו באמצע הנגינה. הוא היה על הקונטרבס ולא יצר קשר עם הקהל. התיישבנו בשולחן שמול הבמה הקשבנו קצת ופטפטנו הרבה.
בהפסקה הוא ניגש אלינו. היה לו חיוך מקסים ואני חושבת שהוא היה גם נבוך, באותם רגעים רחוקים, לפני כ 25 שנים, היתה זו המבוכה שלי שהרגשתי, אבל במבט לאחור, בהיותי האישה שאני היום, אני רואה בעיני זכרוני, כמה מבוכה בודאי היתה בו.והוא היה גם משועשע. קרן היתה נרגשת כנערה מאוהבת וזה צבע את הערב, את המוסיקה ואת המקום האפלולי בו הוא ניגן בצבעי שקיעה רומנטיים.
היא שאלה אותי איך הוא ברגע שהוא חזר לבמה.
מזכיר את מיקי מאוס עניתי לה והיא התפוצצה מצחוק.
הערב הזה נגמר ולאחריו לא פגשתי בו מספר חודשים אבל שמעתי אודותיו ממנה. והרבה.
היחסים שלהם היו יותר היחסים שלה איתו. הוא לא השתתף במשחק שהיא המציאה והיא נסתה לשכנע אותו ואת כולנו שהוא משתתף פעיל.
היא מאוד רצתה בו. הרבה יותר מדי. אולי אפילו באופן מדבק.
זה לא עבד לה.

במהלך אותה שנה הקשר בניהם שינה פניו לידידות. היו לה הרבה מאוד ידידים היא הרי נולדה וגדלה בעיר הזו.
היה לה ידיד אחד יפה עם אופנוע.
רציתי אותו. על האופנוע שלו, על דירת הפנטהוס המפוארת שלו במרכז העיר על פניו וגופו. אבל הוא לא ידע אפילו את שמי. וכך הגיע יום הולדתה של קרן.
היא הזמינה כמה חברות וחברים אליה לדירת הגג המקסימה שלה . היא ידעה לארגן את הבתים שלה כל כך יפה. והיא הזמינה אותי לישון אצלה, באתי אליה מיד אחרי הלימודים כשבליבי תקווה אחת, לפגוש את האופנוען החתיך.
אכלנו יחד צהריים ונשכבנו לנוח על המיטה שלה ושם נשארתי גם כשהתחילו להתכנס כל חבריה.

וזו היתה פגישתנו השניה.
יהודה.
כמה כריזמה היתה לו לאיש הזה.
לא היה לו אופנוע אבל היה לו עמוד שדרה וגבריות ברורה ומרתקת.
הוא ישב על סולם קטן שהוביל לגלריה פצפונת בדירת החדר המסודרת בקפידה של קרן. מעשן סיגריה.
קרן התריעה בפניו בתקיפות שלא יאפר על הרצפה.
הוא לא התרגש. הוא ישב שם על הסולם והשקיף עלי כל אותו ערב.והאפר מהסגריה הנשכחת שלו התפזר על הרצפה. קרן התרעמה. הוא המשיך בשלו ואני המשכתי לשכב על המיטה על צידי, ברכיי מקופלות ומרגישה במבטיו, ניזונה מהם במעין חוסר מודעות השייך לצעירים ולצעירים ברוחם.
זו היתה התחלת ההתחלות.
בראשית ברא אלוהיי את יהודה וג'ו ואני לא ידעתי.

היום, אחרי 25 שנה, שוב אני עומדת לפני התחלה.
כמיהתי, כמוני בדיוק, אינה צעירה.
אני מרגישה ברצון עמוק ואמיתי לקשור קשר אהבה עם גבר. רצוני הוא כבודי ואני מסתכלת עליו, על רצוני זה, על כבודי זה, בעיניים בוגרות ורכות ומאוד סבלניות. אנשים רבים חושבים שהגיע הזמן שאתגבר על יהודה שאמשיך הלאה בלעדיו ואני כבר מזמן יודעת שאף פעם לא הייתי בלעדיו ואף פעם לא אהיה. לעד נקשרו נשמותינו.
ואם נשמותינו שלנו קשורות, אז כנראה שכולנו צרור של נשמות. שדה מאוחד. לעולם איננו לבד ובדידותינו היא רק אשליה.
זוהי כמיהתי הבוגרת, זו שנושמת את מצבה בקצב קבוע ואיטי כמו חתולה במנוחה. השלווה שלי טמונה בעובדה הזו, בו, ביהודה כי כבר ברור לי וידוע שבקרוב תקרב לעברי עוד נשמה בה אני קשורה ואני מרגישה אותה נעה לעברי, רוכבת על גבי גלי האתר הרבה לפני הגוף הנושא אותה.