ההתחלה - הקדמה

                                                                                

מה היא ההתחלה של הסיפור הזה? ומה סופו? ומי יספר אותו? אני? הוא? מישהו אחר שיודע את כל הסיפור כולו ומכיר את כל הדמויות לפני ולפנים?

בכל אופן כדאי שתכירו את הסיפור הזה, אולי עוד מעט  גם אני לא אהיה והסיפור הזה, סיפור האהבה המקסים והעשיר שהיה ביני לבינו יעלם לבלי שוב בדיוק כמו שהוא הלך לבלי שוב. חלקיקי זכרון שלו נותרו אצלי ואפילו הם כבר עוצבו בדמות סיפורי שלי.

הוא הכיר אותי. 
היום אני יודעת שהוא הכיר אותי הרבה לפני שאני הכרתי את עצמי.
הוא ידע מי הוא ולכן הוא כבר ידע מי אני ואולי ככה זה כשגבר יודע אישה, אז הוא באמת יודע אותה, הוא מכיר את הטבע שלה, הוא חודר אליה. הוא שוהה שם בפנים. בתוכה פנימה, תר את נבכי נישמתה, ואין לה לאן לברוח . אין מפלט. 
וככה הוא ידע אותי.

ואני הכרתי אותו, הוא הזין אותי בזכרונותיו, בדעותיו, בגבריותו העצומה. ולכן אני יכולה לספר אותו, כי ידעתיו.  

אולי אפילו ככה נבחרתי, הוא ראה אותי ובחושיו החדים, החייתיים, הפראיים הוא ידע שהייתי בוסר ושהייתי ריקה מספיק. חלולה. כל שהוא חיפש היה רחם. כלי עמוק וריק שיכול להכיל את הצורך שלו שהיה אינסופי. ככה גיליתי את עוצמתי הנשית, דרך היכולת להכיל את הגבר הבלתי אפשרי הזה,חסר הגבולות, הצמא כהלך במדבר, הרעב, היפהפה, היצירתי, הייצרי, הרגיש, רחב הלב והנשמה, המלך, העבד, המוסיקה בהתגלמותה, האדם הראשון זה הממציא את קצב חייו.

ואני גם מנסה להחליט מאיפה להתחיל לספר את הסיפור. האפשרויות אין סופיות כמעט, כי ההתחלה לא טמונה בנקודה מסוימת על ציר הזמן, ההתחלה טמונה בהרבה רגעים השזורים בפיסות חיינו הארוגות שתי וערב. ואולי ככה צריך לספר אותו. זכרונות שיעלו ויבואו בסדר משלהם על בימת הכתוב וייספרו את הסיפור. כמו אז, פעם מזמן, בחיים אחרים, לפני שנולדו הילדים ואפילו בדימיוני הם לא היו עדיין, לפני ששיוויתי צורה אמיתית לחיי. 
אז... היו היה, לפני שנים רבות, אחרי שהייתי מנקה ומסדרת את הבית, ואת כל הפסלונים הקטנים שעל המדף, את אגרטל הנחושת שיכול היה להכיל שני פרחים לכל היותר, את זוג המאפרות הקטנטנות, המגולפות ביד אומן כשתי כפות רגליים, את הפסלון של הכושי עם הקונטרבס, הפמוטים, קערה קטנה ובתוכה חפצים קטנים שלעולם לא נצטרך ובכל זאת אי אפשר לזרוק. את הכל סידרתי בקו ישר, משאירה את השולחן פנוי ונקי.מלאה סיפוק והנאה עד הרגע  שהוא היה מגיע הביתה, מיד אחרי ה"שלום" היה מעיף מבט אל השולחן, וללא מילים היה מזיז את החפצים האלו לכל הכיוונים, הורס באחת את שלוות נפשי הזמנית להחריד. התלוננתי שהוא עושה לי "דוקא" והוא היה צוחק ואומר שזה לא דוקא אבל זה בהחלט בכוונה, כי השורה בה עומדים כל הדברים זו רק אופציה אחת של סדר מתוך שלל ואינספור אפשרויות של סדר אחר ולמה דוקא ה"סדר" שלי הוא סדר והסדר שלו הוא לא? 

כי כן, ככה יעלה גם הסיפור הזה, הוא לא יסופר בסדר הכרונולוגי כי זו רק אפשרות אחת לספר סיפור,אני אתן לארועים לספר את עצמם. הם יביאו את עצמם לפי סדר והגיון שלהם. ואני אהיה הכלי. זוהי דרכו של הסיפור הזה לעלות, ואך הגיוני זה הדבר שהסיפור על חייו יסופר בדרכו. ככה הוא חי וככה הוא ניגן, וככה הוא היה יושב ומאזין,ככה היה מקשיב לצלילי חייו וככה היתה נולדת בו גם המוסיקה.
לי הוא היה אומר שהוא עבד של המוסיקה. 
ואני?  
אני התבוננתי בו מוקסמת. מהרגע בו ראיתיו לראשונה ועד עצם הרגע הזה. ועכשיו אהיה עבד של היצירה הזו ואתן לה להכתיב את הסיפור.