5 שנים

              
                                                                                                 

 

5 שנים ויותר עברו מאז שקברתי אותך.
5 שנים שבהם המאמץ לקבור אותך הוא לא אנושי, מהר מאוד הבנתי שהוא גם לא הגיוני, ואז גם גיליתי שלטמון את גופך באדמה זו למעשה תרמית אחת גדולה.
הגוף שלך אמנם קבור מתחת לאדמה אבל הנשמה שלך קבורה, חיה , בתוכי.
הפכת אותי לבית קברות.
האם ארשה לעצמי שוב, אי פעם, להשען על מישהו.
חיים שלמים למדתי להשען עליך, זה היה מאמץ בפני עצמו. לימדת אותי שזה נכון, שהאהבה היא הדרך ואני רציתי להאמין בזה  ואז תמו ימיך והייתי צריכה ללמוד להשען על עצמי. ללמוד אהבה עצמית.
וככה סיזיפוס ואני הפכנו לתאומים סיאמים. כי בלעדיך הייתי צריכה להיות הכל.
כל פעם שנדמה לי שאני עצמאית מספיק וחזקה ולא זקוקה לשום משענת כי הצלחתי לגלגל את הסלע הזה שני סנטימטרים, הוא היה מתגלגל לי חזרה ומזכיר לי את מותך.
ומותך הוא בדידותי.
ובדידותי היא משענת קנה רצוץ.
5 שנים.
חמישה קיצים שכאלה שבהם אפשר היה להניח שאעבור כבר הלאה.
ואכן המשכתי.
אבל המשכתי כמו סיזיפוס. כמו פסדובלה. צעד קדימה. שניים אחורה.
ובכל פעם שאני חולמת על משענת אני מיד נזכרת בסטיקר שיש על מכוניות של חרדים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
והסטיקר הזה מיד מעביר אותי לילדים שלנו. האם, אני בלעדיך, משענת שלמה?
האם אני מאוזנת מספיק? טובה מספיק? חכמה מספיק? מספקת את צרכיהם מספיק?
ובטעות פותחת מגירה של אחד מהם ומוצאת בה תמונות שלך מחובק איתו ומבינה שאת החיבוק הזה שלך אני לא יכולה לספק לאף אחד מהם.
זה תמיד ולעד יחסר.
ואת הנהר הזה אני עדיין חוצה וכנראה אחצה עד סוף ימי. נהר חסרונך.
לרוב אני מצליחה לחצות את הנהרות. חוצה אותם ומתייבשת בנחת על הגדה שבעבר האחר.
אבל לא את נהר חסרונך.
בחציית נהר חסרונך אני לרוב מודה על השכחה.
אבל לעיתים, באופן בלתי רצוני, עולה בי תמונת כאב, כמו קבס, ואז אני חוזרת לאותו היום ממש שבו קברתי את גופך. ואיזה מסע שאני עוברת מאז.
5 שנים ועוד יד הזמן נטויה.


                                                                                                                                                                     

Many rivers to cross
But I can't seem to find my way over
Wandering I am lost
As I travel along the white cliffs of Dover

Many rivers to cross
And it's only my will that keeps me alive
I've been licked, washed up for years
And I merely survive because of my pride

And this loneliness won't leave me alone
It's such a drag to be on your own
My woman left me and she didn't say why
Well I guess, I have to try

Many rivers to cross
But just where to begin, I'm playing for time
There are times I find myself
Thinking of committing some dreadful crime