בשפה הטיבטית אין מילה או ביטוי שמבטאים "רגשות אשמה".שהם נבדלים מאשמה אמיתית.
בעיברית, יש ויש. ומישהי גם אמרה לי שמאז שהיא הפכה לאמא היא הפכה ל"פח אשמה".
אלמנים ואלמנות חייבים להתעסק עם זה, כמעט אי אפשר לעבור את האבל בלעדיהם.
רגשות אשמה, שלא כמו כעס, שמהווה פקק בצוואר בקבוק הרגשות, מהווים מעטה שומני ומלוכלך על כל הבקבוק הזה, לא מאפשרים לנו לגעת בו בכלל, כי ברגע שניגע הכל יהיה מגעיל ומלוכלך גם. אז לא נוגעים וככה מצליחים לדמיין שהכל היה נקי. טהור. צובעים את החיים שהיו בצבעי הקשת בענן.
אבל החרא צף ואין ברירה, חייבים להתייחס למה שבאמת היה, אחרת בכל פעם בחיים שמשהו רק יזכיר לנו, ולו ברמז מה שהיה במהלך החיים עם האהוב/ה ז"ל, מיד יהיה לנו איזה צורך חזק ולא מודע לשבור את הכלים. רגשות האשם הללו ילכלכו כל חלקה בריאה וטובה בתוך ההווה ויחסלו את הסיכוי לקיום בריא ותקין.
אני חושבת שבשביל להבין מה מתוך סך התנועות שלנו נובע מרגשות אשמה אנחנו צריכים מישהו אובייקטיבי ובעל ניסיון שיעזור לנו להבין את זה. אי אפשר כמעט לגעת בזה לבד. זה מלוכלך מדי. וגם, אין שם בהכרח הגיון בריא, אלו רגשות שנובעים מתוך היחסים ותלויים בהם, אבל היחסים כבר אינם. אלו רגשות שנובעים מתוך תחושת אחריות גדולה מדי, אבל אנחנו לא אלוהים ואפילו לא דגם מוקטן שלו. אנחנו בסך הכל בני אדם. וכזוג אנחנו שני בני אדם, זכר ונקבה שדרכיהם הצטלבו ונקשרו לפרק זמן מוגבל. כל מה שנמצא על האדמה הזו הוא מוגבל, וגם האדמה עצמה כנראה.
להכל יש אורך חיים, חלק מהיצורים חיים שעות, חלק שבועות,חודשים,שנים,עשרות,מאות,אלפים,כדור הארץ כנראה "חי" מליוני שנים.
אהובי חי 55 שנים. ככה נקצב לו. הוא חי טוב. יש כאלה שאומרים שמת טרם זמנו. אין לי שמץ של מושג, קטונתי. הוא נפטר. תמו חייו על האדמה הזו.
הוא לא הלך בגללי, הוא גם לא נפטר בגלל שום סיבה שקשורה אלי, והעובדה שהחיים שלי היו קשורים בשלו,מבלבלת אותי. שום דבר שעשיתי או שלא עשיתי לא יכול היה לשנות את העובדה הזו. אבל האובדן מעמיד אותי בפני תהום שלא ניתנת לשינוי. אני לא יכולה לשנות כלום ביחסים שלי איתו. וזה חלק משמעותי באובדן. עוד חלק מלא בכאב.
נראה לי מתצפיות (וזה לא מדעי בעליל) שלגברים יש יותר רגשות אשמה במקרים של מוות של בן זוג.
למה?
אולי אצל גברים זה בגלל התפקיד שלהם בתוך המערכת הזוגית, התפקיד שלהם מימי קדם זה לדאוג לפרנסה ולביטחון של הטריטוריה שלהם. מה גם שגבר מייצג את השמיים, היוצר, הפעיל, וחוסר יכולת לשנות את המציאות מבחינה גברית, היא סוג של הרגשת אין אונים אולי, ולכן,וכשמשהו כמו מוות של בת הזוג שלהם קורה, אין שום דבר הגיוני שיכול לפטור אותם מלהרגיש אשמים. הם כביכול "מעלו "בתפקידם.
אישה, שמשמשת רחם לחיים חדשים מבינה את הדינמיקה של חיים-מוות-חיים. הכל נולד ומת . אולי אישה מבינה את מגבלות האחריות שלה בתוך הטבע.
אבל בכל מקרה, גבר או אישה אנחנו חייבים לגעת בידיים חשופות ברגשות האשמה האלו, להבין אותם להבין את מה שאי אפשר לשנות, את מה שניתן היה לשנות ובחרנו לא. את מה שבכל זאת השתנה בהשפעתנו. ואיכשהו לחצות את הנהר הגועש הזה ולעבור לגדה השניה. גדת החיים.
בעיברית, יש ויש. ומישהי גם אמרה לי שמאז שהיא הפכה לאמא היא הפכה ל"פח אשמה".
אלמנים ואלמנות חייבים להתעסק עם זה, כמעט אי אפשר לעבור את האבל בלעדיהם.
רגשות אשמה, שלא כמו כעס, שמהווה פקק בצוואר בקבוק הרגשות, מהווים מעטה שומני ומלוכלך על כל הבקבוק הזה, לא מאפשרים לנו לגעת בו בכלל, כי ברגע שניגע הכל יהיה מגעיל ומלוכלך גם. אז לא נוגעים וככה מצליחים לדמיין שהכל היה נקי. טהור. צובעים את החיים שהיו בצבעי הקשת בענן.
אבל החרא צף ואין ברירה, חייבים להתייחס למה שבאמת היה, אחרת בכל פעם בחיים שמשהו רק יזכיר לנו, ולו ברמז מה שהיה במהלך החיים עם האהוב/ה ז"ל, מיד יהיה לנו איזה צורך חזק ולא מודע לשבור את הכלים. רגשות האשם הללו ילכלכו כל חלקה בריאה וטובה בתוך ההווה ויחסלו את הסיכוי לקיום בריא ותקין.
אני חושבת שבשביל להבין מה מתוך סך התנועות שלנו נובע מרגשות אשמה אנחנו צריכים מישהו אובייקטיבי ובעל ניסיון שיעזור לנו להבין את זה. אי אפשר כמעט לגעת בזה לבד. זה מלוכלך מדי. וגם, אין שם בהכרח הגיון בריא, אלו רגשות שנובעים מתוך היחסים ותלויים בהם, אבל היחסים כבר אינם. אלו רגשות שנובעים מתוך תחושת אחריות גדולה מדי, אבל אנחנו לא אלוהים ואפילו לא דגם מוקטן שלו. אנחנו בסך הכל בני אדם. וכזוג אנחנו שני בני אדם, זכר ונקבה שדרכיהם הצטלבו ונקשרו לפרק זמן מוגבל. כל מה שנמצא על האדמה הזו הוא מוגבל, וגם האדמה עצמה כנראה.
להכל יש אורך חיים, חלק מהיצורים חיים שעות, חלק שבועות,חודשים,שנים,עשרות,מאות,אלפים,כדור הארץ כנראה "חי" מליוני שנים.
אהובי חי 55 שנים. ככה נקצב לו. הוא חי טוב. יש כאלה שאומרים שמת טרם זמנו. אין לי שמץ של מושג, קטונתי. הוא נפטר. תמו חייו על האדמה הזו.
הוא לא הלך בגללי, הוא גם לא נפטר בגלל שום סיבה שקשורה אלי, והעובדה שהחיים שלי היו קשורים בשלו,מבלבלת אותי. שום דבר שעשיתי או שלא עשיתי לא יכול היה לשנות את העובדה הזו. אבל האובדן מעמיד אותי בפני תהום שלא ניתנת לשינוי. אני לא יכולה לשנות כלום ביחסים שלי איתו. וזה חלק משמעותי באובדן. עוד חלק מלא בכאב.
נראה לי מתצפיות (וזה לא מדעי בעליל) שלגברים יש יותר רגשות אשמה במקרים של מוות של בן זוג.
למה?
אולי אצל גברים זה בגלל התפקיד שלהם בתוך המערכת הזוגית, התפקיד שלהם מימי קדם זה לדאוג לפרנסה ולביטחון של הטריטוריה שלהם. מה גם שגבר מייצג את השמיים, היוצר, הפעיל, וחוסר יכולת לשנות את המציאות מבחינה גברית, היא סוג של הרגשת אין אונים אולי, ולכן,וכשמשהו כמו מוות של בת הזוג שלהם קורה, אין שום דבר הגיוני שיכול לפטור אותם מלהרגיש אשמים. הם כביכול "מעלו "בתפקידם.
אישה, שמשמשת רחם לחיים חדשים מבינה את הדינמיקה של חיים-מוות-חיים. הכל נולד ומת . אולי אישה מבינה את מגבלות האחריות שלה בתוך הטבע.
אבל בכל מקרה, גבר או אישה אנחנו חייבים לגעת בידיים חשופות ברגשות האשמה האלו, להבין אותם להבין את מה שאי אפשר לשנות, את מה שניתן היה לשנות ובחרנו לא. את מה שבכל זאת השתנה בהשפעתנו. ואיכשהו לחצות את הנהר הגועש הזה ולעבור לגדה השניה. גדת החיים.
היום גיליתי שאת שוב מפרסמת את מה שאת כותבת. יששששש!
השבמחק