והתשובות אף פעם לא פשוטות, או קצרות, או צפויות. ובדרך כלל יש לי הרגשה שמי ששאל לא התכוון לתשובה המלאה אלא למשהו קצרצר שירגיע אותו עצמו ולא קשור אלי באמת. אני יודעת שהשאלות בדרך כלל באות מתוך כוונה טובה אבל הרבה פעמים הם באות ממקום אוטומטי. כי זה מה ששואלים. אני מזהה את זה ובכל זאת....
אני כמעט תמיד עונה, בכל הכנות.
יש לי ארבעה ילדים. בגילאים שונים וכל אחד מהם מתמודד אחרת לגמרי. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים.
תעצומות הנפש של כל אחד מהם, הקשר שהיה לו עם אבא שלו, הקשר שלו איתי, תפיסת המציאות שלו, תפיסתו את עצמו, הרגישות שלו לסובב אותו, העומק הריגשי ועוד כל מיני פרמטרים.
לכן כל אחד מהם מתמודד אחרת וזקוק לדברים שונים.
באופן כללי, הם כולם ילדים, הם מרגישים אותי, כשהם רואים שאני חזקה ומתמודדת, שאני חיה וגם לפעמים נשברת, שאני צוחקת ולפעמים גם בוכה, שלמרות הכאב אני יוצאת לעבוד וגם לבלות, שאני כועסת, שאני מדברת עליו, בכל מיני צורות, הוא חיובי והוא שלילי. הוא מושלם וגם לא. וככל שאני פותחת בעצמי את מנעד ההתמודדות ככה יש להם דוגמא חיה של התמודדות עם מוות של אדם כל כך אהוב וקרוב שהקיום שלהם היה תלוי בו וככה הם יכולים להתפנות לחיים שלהם שתמיד יהיו לצד המוות, לצד האפשרות המפחידה שהם יכולים להיגמר כל רגע.
בכל מקרה אבא שלהם נפטר והם יתומים.
אובדן של אבא זה אובדן של ביטחון בסיסי, המילה אבא טומנת בחובה הבטחה לביטחון ניצחי. וכשאבא מת הקרקע הזו נשמטת. לכל אחד מהם יקח זמן למצוא את האבא הפנימי. הם יאלצו למצוא בתוך עצמם את הקול הזה שלו שדיבר פיזית בעודו בחיים, שיעץ, שתמך, שהגביל, שלימד, שליטף, שדחף,שצחק, שצעק,שסיפר, ששתק, שהקשיב, שפירגן, ששפט שידע, שטעה, שכעס ושסלח.
למצוא את זה יהיה תהליך, שייקח הרבה זמן לדעתי.
בדבר אחד אני משוכנעת. כשהם ימצאו את הקול הזה בתוכם, הוא לא ימות לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה