מישהו סיפר לי על אישה שהתאלמנה לפני 10 שנים, כל לילה היא חולמת על בעלה ז"ל , כל היום היא מחכה שתרד החשכה, כדי ללכת לישון מוקדם .היא מתעוררת מאוחר מתקשה להיפרד ממנו שוב. החיים האמיתיים שלה עכשיו הם בלילה. שם היא פוגשת אותו.
אני לא מאמינה שהיא יכולה לקיים קשר חדש, שלא לדבר על זוגיות. היא לא מוכנה לזה, אפילו אם יגיע המכסה של הסיר שלה, היא לא תראה את זה כי הסיר שלה כבר מכוסה.
ואני?
בהתחלה הרגשתי בדיוק כמו ששר פרדי מרקורי, עירומה, לבד ורחוקה מהבית ושמישהו לעזאזל יציל אותי. שנה וחצי אחרי אני לא מחפשת מכסה. עדיין לא . בנתיים אני מכיירת את הסיר. סיר קרמיקה צבעוני, אני מעצבת אותו וממלאה אותו בתוכן, מי שיפגוש אותי בדרך יהיה חלק מהתהליך הזה, חלק מהצבע, חלק מהצורה. חבר שייקח חלק בתהליך הלמידה שלי. שיהיה חלק מהחיים שלי ואולי יום אחד אני ארגיש מעוצבת ומלאה ואז, מנקודת התצפית הזו אוכל להסתכל סביב, אולי אצטרך משקפת ואולי זה יהיה ממש קרוב ואוכל לראות שהתבשיל יהיה טעים גם עם מכסה לסיר הזה.
בנתיים הסיר נשאר פתוח.
זוגיות היא עניין של מוכנות והמוכנות חלקה בנויה מהרצון הגלוי שלנו, הרצון ההכרתי, אבל יש גם את הרצון הסמוי מהעין, זה שגם סמוי מעצמנו לפעמים. הנשמה שלנו, בעדינות רבה, עובדת יחד איתנו אבל בעולם מהיר כמו שלנו אנחנו לעיתים רחוקות עוצרים להקשיב, והיא, הנשמה, לא יודעת לצעוק. בלחש היא אומרת את דברה. בעיקשות אך בשקט מפלסת לנו דרך וככה אנחנו נמצאים תמיד איפה שאנחנו צריכים להיות.
ביירון קייטי בספרה "לאהוב את מה שיש" אומרת שאלוהים זה המציאות ועם זה היא לא מתווכחת.
אני מסכימה עם זה בכל מאודי.
והמציאות שלי היא כזו. ככה היא. ואת זה אני רוצה לאהוב. לא רק את מה שהיה ולא את מה שיכול היה להיות, ולא את מה שאני מקווה שיהיה ולא את מה שחשבתי שאולי יהיה ולא קרה.
את העכשיו. את הכאן.
את הילדים שלי, העבודה שלי, הכתיבה שלי, הקפה, הסרט, הריקודים, היוגה, המשפחה, החברים.
תהליך למידה שכזה,
לאהוב את מה שיש.
אז שם יושבת גם הזוגיות, אני יאהב כשהיא תהיה, אם תהיה ואני אוהבת גם בלעדיה.
אני בת זוג של החיים, של הכאב, של השימחה, של הבדידות ושל היחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה