במשך 20 שנה צימחנו זוגיות.
זה התחיל כרומן סוער, שבאמצעותו ילדנו את עצמנו כזוג. המשיך כמשפחה כשהזוגיות היא המסגרת שלה. שמיים וארץ. ונגמר כשאנחנו בעדנה. מצאנו שיווי משקל.
עברנו דרך.
חלקה חתחתים וחלקה פתוחה אל האופק וכאילו סלולה לפנינו.
חלקה שושנים, עם הקוצים מחד ועם היופי, עם הניחוח מאידך. חלמנו יחד, הגשמנו יחד, זרמנו יחד. כמו מים.
הזוגיות שלנו וזוגיות בכלל היא יצירה מיוחדת ומשותפת לשניים. ובחיים המשותפים איתו למדתי שזוג זו יחידת הקיום הקטנה ביותר.
ואז הוא מת. והזוגיות גם.
ואני נותרתי לבדי עם הזכרונות, עם 4 פירות אהבתינו. בלי זוגיות.
עם הזמן שעובר בלעדיו מתעצבות להן המחשבות על המיקום שלי בעולם כיחידה ללא בן זוג. ואלו מחשבות שקשה לקבל.
ולוקח זמן לעכל.
לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא פה. שהוא מת. שהוא לא יחזור. לא בדמותו ולא בדמות אחרת.
לקח לי זמן לקבל שיש לי זכות קיום גם בלעדיו.
לקח לי זמן לקבל שאני חייבת להכיר אותי. שאני לא יודעת מי אני כשהוא איננו.
ישות עצמאית.
לוקח לי זמן לאהוב אותה, את האישה הזו שהוא אהב. אותי. כשהוא היה, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי. הוא אהב אותי כמכלול ואני אותו. זה היה השלם. יין ויאנג הכרוכים יחדיו ויוצרים עיגול סימטרי. עם שתי נקודות מרכז, שיווי משקל מושלם.
אני מוצאת את שיווי המשקל שלי מחדש בעולם.
כמו לוליינית על חבל עושה צעד ומתאזנת. ושוב. ושוב. בצעדים קטנים. יום אחד אולי ההליכה על החבל תהיה לי טבע שני, ואז אוכל לקפוץ, להתגלגל, ושוב
נוגע ללב.
השבמחקלנשמה.
חגי
אתה המגיב הראשון באתר. וכל כך שמחתי להיכנס ולראות שיש תגובה.
מחקבטח ובטח אם נגע לליבך
תודה