לא מזמן
הלכתי לדיקור סיני אצל לקוחה שלי. אחרי שיחה קצרה על מצבי הפיזי והנפשי היא העירה
שיש לה הרגשה שאני מחפשת לשים דגל אדום כאות לכך שכבשתי את היעד. שאני מייחלת ליום
כזה. לרגע. לנקודה בזמן. שאוכל להגיד "הנה האבל נגמר, הכאב לא קיים"
לא ידעתי אם זה נכון או לא. עד עכשיו אני לא יודעת. אבל אני
מתעסקת עם מה שהיא אמרה ובוחנת את מה שאני עוברת גם יחסית לההערה הזו שלה.
כבר
יומיים שאני מתעוררת בלי אפילת התהום השתלטנית שקבעה את מקומה אצלי בבטן בשנה וחצי
האחרונות.אני לא שמחה אבל אני גם לא העצב בהתגלמותו. שואלת את עצמי האם קבעתי דגל
אדום בפסגת הר החשכה הגדול והצלחתי להדליק שם אור קטן? האם חג חנוכה עושה חגיגות
גם אצלי בנפש פנימה? האם מלחמת האור בחושך מקבלת יתרון? כנראה שצריך
רק אור קטן כדי לגרש את האפלה הגדולה ביותר ואני מקווה שזה אור קבוע. שלא כל רוח
קטנה תבוא ותכבה אותו. אולי במובן הזה אכן כבשתי את ההר. הוא לא נעלם ויש לי הרגשה
שהר הוא הר הוא הר. לא בקלות הוא נעלם מהנוף ובאופן כללי אין גם סיבה להעלים אותו
כדאי לשמור עליו. הוא חלק אינטגרלי מחיי. הוא יפה ומועיל בתצורת הנוף הכללית. ואני
מתפללת שאוכל להוסיף עוד ועוד דגלים בצורת מאורות כדי להפיג את החשכה..... 
נהנה לקרוא אותך.
השבמחקחגי
ואני נהנית שנהנית
מחק:)