חורף היא העונה המתאימה ביותר למצב הרוח שלי בימים האלה.
תקופה של דגירה. התכנסות פנימה. סוג של שינה גם בערות. גם האדמה עכשיו נחה. מקבלת את הגשם אליה. סופגת אותו ונותנת לזרעים את הזמן שהם צריכים בשביל לצמוח.
ככה גם אני. דוגרת. זה חורף שני בלעדיו ואני במצב אחר לחלוטין. שנה שעברה הייתי לא יציבה בכלל, מצבי רוח עוצמתיים. שמחה ועצב בכפיפה אחת כמעט . אחד הולך ומיד אחר בא. ולפעמים ממש יחד. כאילו לא יכולים האחד בלי השני. וגם ללא התראה. אף פעם לא ידעתי מתי הכאב יתקוף אותי או מה יהיה הטריגר. אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה מאוד בגשם. הדמעות שוטפות אותי מבפנים החוצה והגשם שוטף מבחוץ פנימה. ואחרי דקות ספורות קופצת בשלוליות כמו ילדה שחווה גשם ושלוליות בפעם הראשונה.
החורף הזה אני במקום אחר. באותה עיר אמנם ובאותה שכונה אבל מרגישה אחרת. הכאב עדיין איתי, מלווה אותי באשר אלך אבל הוא לא המוביל את התנועה. יש קול אחר בתוכי והוא כח החיים. הוא עדיין בתוך האדמה, ניזון מהגשם המחלחל פנימה. ישן את שנת החורף אבל אני ערה במידה מסוימת לקיומו. אני לא סוערת. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. מצליחה להסתכל על חיי כיחידה ולא כחתיכה מ.... לא כנכה שחסרים לה חלק מהאיברים שלה.
חסר לי החיבוק המחמם שלו. הוא היה חם כמעט תמיד. תנור פנימי היה לו בתוכו הוא הצליח לחמם את כולנו. חסר לי הריח של הקפה השחור שהתבשל על האש ואף אחד לא שותה מאז שהוא נפטר. חסר לי הריח שלו באופן כללי.
הוא ידע בדיוק מה קר אצלי וידע איפה ואיך לחמם. הוא חימם את כולנו. ואיך שהוא איחד את כולנו ליחידה אחת. משפחה.החיוך שלו חימם את כולנו וזרח כמו שמש ביום קר.
אבל אני יודעת שעוד קצת השמש תזרח שוב בכל מקרה, והיא תזרח גם בלעדיו, ואני זו שאבחר אם לשמוח בה ובגשם גם .או להתעצב על ליבי שהוא לא איתי לראות איך הכל צומח מחדש. הבחירה הזו היא הבחירה בחיים מול הבחירה במוות ואני מרגישה שאני מחוייבת לבחור בחיים דווקא בגלל צל המוות שנוכח בחיי באופן בולט כל כך. וגם בגלל שאני פשוט חיה.
אני מתפללת שאצליח, אחרי החורף הזה לפרוח. לשמוח. להנות ולהפרות את חיי, להתחמם לאור השמש ולהניח את הקור מאחורי, ולדעת שהקור יחזור אבל לא לתמיד. ככה אנחנו ,בדיוק כמו הטבע וחלק ממנו. הכל נע ומשתנה כל הזמן.
תקופה של דגירה. התכנסות פנימה. סוג של שינה גם בערות. גם האדמה עכשיו נחה. מקבלת את הגשם אליה. סופגת אותו ונותנת לזרעים את הזמן שהם צריכים בשביל לצמוח.
ככה גם אני. דוגרת. זה חורף שני בלעדיו ואני במצב אחר לחלוטין. שנה שעברה הייתי לא יציבה בכלל, מצבי רוח עוצמתיים. שמחה ועצב בכפיפה אחת כמעט . אחד הולך ומיד אחר בא. ולפעמים ממש יחד. כאילו לא יכולים האחד בלי השני. וגם ללא התראה. אף פעם לא ידעתי מתי הכאב יתקוף אותי או מה יהיה הטריגר. אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה מאוד בגשם. הדמעות שוטפות אותי מבפנים החוצה והגשם שוטף מבחוץ פנימה. ואחרי דקות ספורות קופצת בשלוליות כמו ילדה שחווה גשם ושלוליות בפעם הראשונה.
החורף הזה אני במקום אחר. באותה עיר אמנם ובאותה שכונה אבל מרגישה אחרת. הכאב עדיין איתי, מלווה אותי באשר אלך אבל הוא לא המוביל את התנועה. יש קול אחר בתוכי והוא כח החיים. הוא עדיין בתוך האדמה, ניזון מהגשם המחלחל פנימה. ישן את שנת החורף אבל אני ערה במידה מסוימת לקיומו. אני לא סוערת. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. מצליחה להסתכל על חיי כיחידה ולא כחתיכה מ.... לא כנכה שחסרים לה חלק מהאיברים שלה.
חסר לי החיבוק המחמם שלו. הוא היה חם כמעט תמיד. תנור פנימי היה לו בתוכו הוא הצליח לחמם את כולנו. חסר לי הריח של הקפה השחור שהתבשל על האש ואף אחד לא שותה מאז שהוא נפטר. חסר לי הריח שלו באופן כללי.
הוא ידע בדיוק מה קר אצלי וידע איפה ואיך לחמם. הוא חימם את כולנו. ואיך שהוא איחד את כולנו ליחידה אחת. משפחה.החיוך שלו חימם את כולנו וזרח כמו שמש ביום קר.
אבל אני יודעת שעוד קצת השמש תזרח שוב בכל מקרה, והיא תזרח גם בלעדיו, ואני זו שאבחר אם לשמוח בה ובגשם גם .או להתעצב על ליבי שהוא לא איתי לראות איך הכל צומח מחדש. הבחירה הזו היא הבחירה בחיים מול הבחירה במוות ואני מרגישה שאני מחוייבת לבחור בחיים דווקא בגלל צל המוות שנוכח בחיי באופן בולט כל כך. וגם בגלל שאני פשוט חיה.
אני מתפללת שאצליח, אחרי החורף הזה לפרוח. לשמוח. להנות ולהפרות את חיי, להתחמם לאור השמש ולהניח את הקור מאחורי, ולדעת שהקור יחזור אבל לא לתמיד. ככה אנחנו ,בדיוק כמו הטבע וחלק ממנו. הכל נע ומשתנה כל הזמן.
כל כך מזדהה עם מה שכתבת.
השבמחקנהנה מיכולת הביטוי שלך.
חגי
בשביל זה אני כותבת....סוג של חיבור.
מחקמודה לך מאוד על התגובות שלך.