וזה הפך לעוד יום זיכרון.
לזה התכוונו , כשאמרו על משפחות שכולות שכל יום בשבילן הוא יום זיכרון ולא רק פעם בשנה. .
יום השנה למותו, התאריך העברי ,התאריך הלועזי .יום ההולדת שלו, שלי ,של כל אחד מהילדים, ראש השנה, גם כל שאר החגים, (שוב חנוכה בלעדיו והוא כל כך אהב להכין סופגניות עם הילדים ) , חורף שני בלעדיו, מוסיקה שהוא אהב, מאכל שהוא ממש ממש נהנה ממנו.....
הוא לא אהב ימי הולדת. בשבילו זו לא היתה סיבה למסיבה. אבל עכשיו הוא איננו ולי יש צורך לעצור רגע ולחשוב על הגיל שלו שמתקדם בלעדיו.
אם הוא היה חי הוא היה מבוגר בשנתיים, אבל השעון שלו בעולם הזה נעצר והזמן עובר רק עלינו, שנשארנו בחיים.
הוא תמיד ביקש ממני רק להכין עוגה, לא לעשות חגיגות גדולות, והכי חשוב -לא להביא בלונים, הוא לא יכול לסבול את הרעש המחריד שלהם כשהם מתפוצצים, דעתו של פו הדב על בלונים וילדים -שאין כמו בלון למלא לב של ילד בשמחה, לא היתה מוכרת לו וגם אם כן זה כנראה לא היה משפיע עליו, הרעש היה מחריד אותו בכל פעם מחדש, הוא היה רגיש לזה מאוד.
ולי יש חשק לעלות לקברו עם צרור בלונים וסיכה לפוצץ אותם אחד אחד ולצעוק....
עכשיו, בגלל שהלכת, אני יעשה מה שבא לי! רק מה שבא לי! אתה במילא לא רואה ואתה במילא לא שומע ואתה במילא לא מרגיש שום דבר! אני כל כך רוצה להרגיש אותךךךךךךך! לאהוב אותך! להכעיס אותך! ואני כועסת שהלכת! כועסת שהלכת!
ככה חשבתי לחגוג לו את יום הולדתו.
מה אתם אומרים?
זה אולי לא הגיוני? הוא לא בחר למות, זה פשוט קרה.....
אני למדתי עוד דבר מאז שהוא נפטר, מה שאני מרגישה הוא לא תמיד הגיוני, והכעס עליו בגלל מותו נכלל ברשימת ההרגשות הלא הגיוניות שלי, אולי ככה זה עם רגשות בכלל, הם לא הגיוניים ובכל זאת מציפים אותנו ומשתלטים על פיסות הגיון בודדות שניצלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה