בין אלמנות לנטישה

                                                                               

                                                             

  Breathe, breathe in the air

  don't be afraid to care

Leave but don't leave me

 Look around and choose your own ground

For long you live and high you fly    

And smiles you'll give and tears you'll cry           

And all you touch and all you see

Is all your life will ever be

Run, rabbit, run

Dig that hole, forget the sun,

And when at last the work is done

Don't sit down, it's time to dig another one

For long you live and high you fly

But only if you ride the tide

And balanced on the biggest wave

You race toward an early grave.

כאלמנים ואלמנות, אנחנו ננטשים אולטימטיביים. ואולי זה לא יהיה כל כך רחוק מהמציאות להגיד שהפכנו את הננטשות לדרך חיים.
מהרגע בו יצאנו מהבטן , שם ננטשנו לראשונה, מאותה רחם חמימה ונעימה שעטפה את עולמינו באור רך מבחוץ ובקולות נעימים. יצאנו לעולם קר ומנוכר מלא באורות בוהקים וקולות חדים וצורמים וכאבים לא צפויים ובלתי פוסקים.
נפשנו לא ידעה את נפשה.
זו היתה אולי הפעם הראשונה שננטשנו, הפעם הראשונה שנטשנו את עצמנו. אבל לא האחרונה.
מותו של אהובי שיחזר את אותה תחושה,החזיר אותי אל נטישות קדומות, אל טראומת עבר  ואלמנותי היא עד לנטישותי החוזרת ונשנית. מצאתי את עצמי בעולם קר ומנוכר חסרה את הרחם שהוא סיפק. את הצורך הכי בסיסי שלי.
לפני הרעב, לפני הצמא, לפני הנשימה.
הצורך באהבה.
אהבה. אותה אנרגיה המקיימת את העולם הזה. אותה אנרגיה שאנחנו אמונים על הפקתה ואת זאת אפשר לעשות רק מתוך הקושי ומתוך החשכה.
מתוך חשכת חיינו מפציעה האהבה כשחר חדש.
ברגע הלידה,  שבו גוף ונשמה רכה נתקלים באכזריות ויופי העולם הזה, הנשמה מתחילה במסעה לגילוי עצמה בתוך מגבלות הגוף, בתוך חוקיות חדשה , בעולם הפיסי שמאפשר לה התפתחות.
התפתחות היא תנועה מהחושך אל האור, מהרחם ומאזור הנוחות אל אורות ישירים וחריקות סאונד צורמות. התפתחות היא תנועה החייבת לידה.
שוב נולדתי.
זו אחת הסיבות לכך שהחושך לא בהכרח שלילי והאור לא תמיד חיובי. זה גם תלוי ברזולוציה,במתבונן, בסיטואציה.
אור וחושך הם שני קטבים. לא טוב ולא רע. מציאות פשוט.
וכך אנחנו ננטשים שוב ושוב, נוטשים גם את עצמינו על מנת לחוש בכאב ושוב לשהות בעולם , חשופים ופגיעים, כדי לשוב ולייצר מכוח המודעות את האהבה.  אותה נביעה פנימית המחזיקה את חלקיקי עולמינו, אותה אנרגיה משוכללת שחודרת לנבכי האטומים המרכיבים את התאים, הרקמות ואת מערכות גופינו ומייצרת בהם שינוי. אותה אנרגיה טהורה ומזוככת שכשאני נחשפת אליה אני מבינה שהיא האמת החד משמעית ואין בלתה. אי אפשר להכנע לה ואי אפשר להלחם בה, אפשר רק לייצר אותה. היא המציאות הרגשית היחידה והבלעדית.
רגשות אחרים הם לווינים שלה. מעין רגש נלווה וחיוור יחסית לעוצמתה ויופיה.

20 שנה של עבודה זוגית לייצור אהבה ותוצריה באו על סיומם באבחת מחלה.
הוא עזב לאלתר. נוטש אותי באכזריות חד משמעית.  אין לי זכרון של הלידה שלי, לא זכורה לי נטישה אכזרית כל כך לפני כן בחיי, ובכל זאת חלק גדול מההתנהגויות שלי והבחירות שלי נבעו ממנה. מאותה לידה נשכחת שאין אדם בעולם שיכול לחסוך את כאביה אבל הורינו יכולים לרכך את הפגיעה, מי יותר ומי פחות,וקצרה היריעה כאן מלפרט את המטענים הפסיכולוגיים שאני נושאת אך אציין רק שבכל אופן הקמתי סביבי חומות הגנה. על כל מקרה שלא יהיה. כדי שכלום ואף אחד כבר לא ממש יגע בי, לא ממש יכאיב, שלא אחווה שוב נטישה, כך במשך שנים ארוכות חייתי באשליה שאני מוגנת. 
אהובי עמל עמל רב להסיר את החומות, לשבור ,להמיס,לנתץ, ואז הוא מת.
נטישה שתפסה אותי לא מוכנה, שאילצה אותי להוולד מחדש.
אני כמו תינוקת, מדדה בעולם לא מוכר, מחפשת שביבי חום ואור, למזלי הוא השאיר אחריו שובל של כוכבי אהבה ואני עוברת בשביל שהם יוצרים אוספת פירורים של אור אהבתו, עם כל פירור אני מבינה שזה פחד מוות לאהוב, פחד מוות לאבד.  נעה בין הקטבים של אור וחושך, מבינה שאני היא עצם קיומם.
אז בנתיים, בנים לא נים, באזור הדמדומים שבין יחסים ליחסים, אני מחבקת את עצמי. את משפחתי, את עבודתי, את חיי על כל מובנם.