לאהוב את מה שיש

היה לי היום יום מושלם.
בבוקר הלכתי לדבר עם הפסיכולוגית שלי.
התפרקתי לחתיכות. צעקתי, התעצבנתי, קיללתי קצת, בכיתי הרבה ובסוף היא חיבקה אותי אפילו ואמרה לי שאני אישה אמיצה ושהיא לא אומרת את זה רק בשביל לעודד אותי אלא בגלל שאחרי הכרות של כשנה והתבוננות היא ככה מעריכה את דרכי. אמיצה. החיבוק שלה היה מעודד. האמפתיה שלה גם. הרגשתי שלמרות שאני עצובה אני גם בת מזל.
משם הלכתי לשבת לי בבית קפה הסמוך לעבודתי.
חיכיתי ללקוחה הראשונה, שהיא, למירב מזלי הטוב ובאופן מושלם למדי ביום שברירי זה , חברת נפש שלי מזה 30 שנה , ובזמן שחיכיתי לה, כתבתי מכתב לבתו של אהוב ליבי מיחסים קודמים. מכתב לאישה צעירה שלא הכרתי. לאישה צעירה שאפילו הוא לא הכיר. מכתב שעלול להפוך את חייה. עוד פינה לא סגורה שהיתה שלו ונשארה שלי. עוד חלק מירושתו. השאלות שניקרו בי בנוגע ליצירת קשר איתה, כן או לא ואיך - עשו בי חור. בור. עלום, בולע.
סיימתי לכתוב את המכתב תוך דקות ספורות. כאילו הוא ישב שם כל הזמן ורק חיכה להיפלט החוצה וברגע שסיימתי, התקשרה לקוחה ושאלה אם היא יכולה לבוא עכשיו.
"לא" אמרתי לה, "מצטערת, אבל אני מקבלת מישהי בדקות הקרובות  וכנראה לא אוכל כבר היום"
"חבל. כל כך חבל, אני צריכה אותך, אם משהו משתנה תתקשרי" שמעתי ברקע צפצוף של שיחה ממתינה. הבטחתי לה שאתקשר אם יהיה שינוי, למרות שהייתי קטנת אמונה. וניתקתי.
בשיחה הממתינה היתה רויטל, החברה, "תשמעי, אני סתומה" היא אומרת לי "אני רק סיימתי עכשיו את הפגישה שלי ויקח לי לפחות שעה להגיע אלייך, טעיתי בחישוב הזמן, אני מה זה מצטערת"
"לא נורא, כפרות, אל תצטערי. הסנכרון מושלם " אמרתי לה  "בדיוק דיברתי עם לקוחה שמאוד רוצה לבוא אז נתראה כשתגיעי".
התקשרתי מיד עם גילה ואמרתי לה "בואי, יש לי זמן"
תוך 5 דקות היא היתה אצלי, עם דמעות בעיניים, מספרת לי שהיא באה מבית חולים, אביה גוסס. גם אני התחלתי לבכות. מזדהה עם המקום הזה. נזכרת ברגעים הקשים הללו ומתחברת לכאב שלה כמו לשלי בדיוק. התחבקנו ועלינו אלי.
בזמן שעבדתי סיפרתי לה על הילדה שלו, על שלא הכיר אותה,דיברתי על שאלת הזהות שמנקרת באדם במיוחד כשהוא לא יודע את שורשיו. כתגובה היא הזכירה לי שהבת שלה מאומצת ושאחרי הפגישה איתי היא הולכת לפגישה שעניינה הוא בדיוק השאילתא הזו. מה זכותם של ילדים מאומצים לחפש את הוריהם הביולוגיים. היא סיפרה על בחור אחד בן ארבעים ומשהו, שבכנס האחרון של אימוץ, עמד וסיפר שכשהגיע לגיל 18 ורצה להכיר את הוריו הביולוגיים, אמו המאמצת אמרה לו "בשביל מה לך? אולי כדאי להשאיר את הדברים כפי שהם? למה לעורר שדים ישנים?"
והוא קיבל את דבריה. אחרי שנים אימו המאמצת נפטרה והוא הרגיש דחף חזק מאוד לחפש את אימו הביולוגית אבל גם היא כבר נפטרה.הוא סיפר על הכאב. על ההחמצה, על שאלות זהות שילוו אותו עד סוף ימיו.
גילה סיפרה לי גם על הרגעים בהם בתה המאומצת החליטה ללכת לחפש את שורשיה. היא היתה בטוחה שהיא עומדת לאבד אותה, את ילדתה היחידה, היא כססה ציפורניה ובלעה את לשונה כי הבינה כמה הפגישה הזו חשובה לשלמות נפשה של בתה. והבת חזרה אליה. שלמה מתמיד. היא הכירה אותם ובחרה בחיים עם האם היחידה שהכירה.
הדמעות של שתינו זלגו כמו בסרט ערבי. ואחר כך באה איזושהי הקלה. שתינו קיבלנו האחת מהשניה את האמפטיה שהיינו צריכות.ואת הנגטיב של הסיפור שלנו. כמה מדויק העולם הזה.
הדברים האלו שגילה סיפרה לי התיישבו בדיוק בנקודות הרגישות של הסיפור שלי. לפנות לבתו? והיא אולי לא יודעת עד רגע זה על העובדה שהיא מאומצת ? זה יכול להפוך את חייה, מה אעשה?  שאלות שאני שואלת את עצמי כבר כמה ימים.
הדברים שאני סיפרתי לה על סוף ימיו של אהובי התיישבו אצלה בדיוק במקום של הגסיסה של אביה והדרך שלי להיות שם פשוט, לא להחליט ולא להאחז ולא לבחור בשבילו, אלא רק להיות, לתמוך בו בבחירותיו, התיישבו לה בדיוק במקום.
כמו פאזל, פיסות וחלקים התיישבו להם במקומם וייצרו תמונה מושלמת של היום.
כשסיימנו, נשמעה דפיקה ורויטל נכנסה.
מושלם.

חזרתי הביתה, התחפרתי בתוך השמיכות ובכיתי עד בלי די.
צו הירושה מביא איתו הרבה מאוד כאב. אולי יותר מדי.
היה יום מושלם.
לפעמים מושלם זה שמח ולפעמים מושלם זה עצוב.