כבר המון זמן שהמחשבות בנושא ממלאות חלק ממיכל המחשבות שלי. כבר מספר פעמים ניגשתי לכתוב על זה. רק שבמחשבות, הדברים מסתדרים במקומם, ובכתב זה לא עובר. זהו נסיון נוסף. אני מתנצלת מראש, במידה והכתוב פוגע במישהו. הדברים אינם בדוקים ולא מעוגנים מחקרית, אלא פרי הנחות והשערות שלי. זוהי לא אמת או מציאות אבסולוטית, זהו רק חלק מעולמי אותו אני רוצה לארגן ואין כמו בכתוב, ואין כמו אימת הפירסום בשביל לעשות סדר.
אז ככה:
אני רואה את העולם בראיה הוליסטית, זה אומר שהבריאה כולה היא אחד, זה כולל את החלל, השמיים והארץ ואת כל אשר בינהם, את החברה שבה אנחנו חיים וגם חברות אחרות, הגוף שלנו כמכלול והתאים ממנו הוא בנוי.הכל אחד. בלתי נפרד. להבין משהו על החלל בלי להבין את ההשפעה שלו והקשר אלינו, הופך להיות מידע לא רלוונטי. בכל תא בגופנו מצוי המידע הגנטי של כל הגוף שלנו. הגוף שלנו אחראי על כל אחד מהתאים שלנו. אחראי להזין אותו כראוי ולהעביר לו את המשאבים הדרושים על מנת לקיים אותו ולרפא אותו כשצריך. התאים עצמם אחראים על הגוף כולו, לדאוג לתיפקודו התקין. ואחריות הדדית זו היא דגם לאחריות הדדית שקיימת או צריכה להיות קיימת בכל יחסים שהם, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
הכל הוא אחד.
עד לא מזמן המבנה החברתי שלנו היה בנוי מתאים משפחתיים.שהיוו מערך חברתי יציב. החברה שלנו היתה בנויה באופן מוצק למדי מאבא, אמא וילדים. לפרק אותו נחשב היה מרד בכל מובן. ומשפחות גרושות היו מוקצות. אם נתגלע קרע היו הולכים לרבי, למשפחה המורחבת, למישהו אחר שהיה עושה מאמץ מודע כדי למצוא פשרה. בשביל לתפור את קו התפר . בשביל לטאטא, להחביא. כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור על התא המשפחתי. ושום דבר כמעט לא היה מספיק נורא על מנת לפרק אותו. החברה כולה, על מוסדותיה, היתה בנויה כדי להגן על התאים המשפחתיים הללו. זה היה הבסיס לחוסן שלה. לאמות המידה והמוסר שלה. לקיום שלה.
המערך הזה נמצא בתהליך התפרקות.
החברה המערבית, כבר לא מתפקדת בשביל להגן על התאים המשפחתיים האלו. התא המשפחתי הוא כבר לא קודש קודשים. והקשר הגרעיני כבר לא כל כך חזק. הגבולות שהחזיקו אותו מתפוררים. נראה לי לפעמים כאילו המערכת כולה מתפקדת על מנת להחליש את התא המשפחתי שמחזיק אותה. זה קשור גם לכלכלה במידה רבה. הכלכלה, שמעודדת בצורה אלימה צרכנות כפייתית, מנצלת את המשאבים הבסיסיים של התא הזה (ההורים) עד כדי שחיקה והתפוררות,ולו רק בכדי לקיים את עצמה. יש ניצול מערכתי. תנועה כבדה של ניצול.
הגוף שלנו בנוי ממצבורי תאים המהווים את מכלול הרקמות שבונות אותו. כמו שהאנושות בנויה ממצבורי תאים חברתיים המרכיבים אותה.
כשאנחנו לא דואגים לתיפקוד התקין של גופנו, כשאנחנו לא מזינים אותו כראוי ואני מתכוונת למזון בכל רמה, פיזית,נפשית ורוחנית הוא קורס. הגוף שלנו חזק כשיש יותר תאים בריאים מתאים חולים. כדי להילחם במחוללי מחלה הגוף צריך להיות חסון באופן כללי וככה הוא יכול לדאוג לפרטים חולים בתוכו. ככל שהגוף שלנו חסון יותר ככה קל לו יותר, הוא בריא יותר ומבריא במהירות יחסית. ככה בדיוק אפשר לדבר על החברה. ככל שהיא מאוחדת יותר, ככל שיש יותר פרטים בריאים בתוכה, ככל שיש יותר תאים משפחתיים מלוכדים ככה היא מתפקדת טוב יותר למען הפרטים שבתוכה. כשמשפחות מתפרקות.כשזוגות מתפרקים ומתחברים לזוגות מפורקים אחרים, הבילבול גדל. אמות מידה משתנות חדשות לבקרים, יש קושי להחזיק את התא אותו בנינו מתוך הבילבול הזה כי היסודות אינם חזקים.אין קיר בנוי ישר כשהיסוד עקום. זהו כשל במערכת החיסון. ברמה החברתית.
זה מה שקורה לגוף שלנו במחלת הסרטן ובמחלות אוטואימוניות אחרות. הגוף תוקף את עצמו מרמת התא.
בגוף שלנו יש כל הזמן תאים סרטניים אבל מנגנון המלחמה בהם עובד כיאות והגוף מצליח לנצח את ה"סרטן". הסרטן הופך להיות מחלה כשהגוף לא מצליח לטפל בתאים האלה ולעצור את התופעה.
כמו שבסרטן תאים בריקמה מסוימת משכפלים עצמם ללא בקרה, ככה בתוך החברה, תאים משפחתיים משכפלים את עצמם. זוגות מתפרקים ומוצאים בני זוג אחרים. פרק ב'. ילדים חדשים שגדלים עם הורים אחרים. זה לא נורא ברמת הפרט, ברמה החברתית יש כאוס. הקשרים רופפים ואנשים בשביל "כלום" נפרדים. בבדידותם הם פונים להכרויות דרך האינטרנט. להכיר ככה בעיני זה כמו להיכנס לסופרמרקט לעצום עיניים ולבחור מוצר מדף בלי ממש לראות אותו, להריח, או אפילו לרצות. אלא פשוט בגלל שזה בגובה הידיים ואני צריכה משהו. לא ברור לי בדיוק מה, אז אני לוקחת משהו. שיהיה. בשביל למלא איזשהו צורך עלום ובולע במה שלא יהיה רק כדי שלא יהיה ריק.
אז הבילבול הוא רב. רב מאוד. זה כואב. אנשים מבוגרים ופגועים מקשרים שנהרסו, שהם במו ידם הרסו, שהקשרים הרסו אותם בעצמם. הרוסים. אנשים שפגעו בעצמם ובאנשים שהם היו הכי קשורים אליהם בעולם. אנשים בודדים. מסתובבים סביב עצמם ומחפשים.... מחפשים.... מחפשים....
אבל לרוב הם לא יודעים מה הם מחפשים. ומנגנון היכולת להכיל את עצמם,התקלקל קילקול יסודי. לכן, כשהם פוגשים בכאב המוכר והידוע הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ועוברים לדבר הבא. לריגוש הבא. וכשהוא שוקע הם שוב עוברים הלאה. ושום דבר כבר לא מספק. הצלקות על הלב הולכות ומתרבות ומקטינות את טווח גמישותו הטבעית והנהדרת. הוא מתקשה להתרחב ונוח לו יותר להתכווץ. זוהי תנועת הצלקת. סקס הוא כבר לא ביטוי לרגש, הוא ריק. כמו הקמח, כמו הסוכר, כמו מה שעומד מאחורי כרטיסי האשראי ברוב חשבונות הבנק.
למעשה, כולנו מחפשים הזנה אנרגטית. מרמת התא עד הרמה החברתית. אנשים מחפשים קשר. מחפשים אהבה. אבל מתרגמים את זה באופן שטחי ומחליפים אנרגיות ריקות בתוך יחסים מזדמנים. הנפש זקוקה לעומק. לחילופי אנרגיה עדינה, לחיבור אמיתי בין אדם לחברו. חיבור בכל הרבדים. יכול להיות אפילו שכשיש חיבור רגשי, אז ממבט אפשר לאגור יותר אנרגיה בריאה מאשר מאקט החדירה ביחסים קרים, ואולי במקרה כזה אנחנו אפילו מבזבזים אנרגיה יקרה.
כל זה מייצר בילבול. התלהבות ודעיכה מהירה. כאילו השמש יכולה לזרוח ולשקוע כל 5 דקות. הרי אם זה יקרה נחטוף סחרחורת. זה אומר שכדור הארץ מסתובב כל כך מהר שאולי לא נצליח לעמוד על הרגליים. למעשה זה בדיוק מה שקורה. אנחנו כבר מתקשים לעמוד על הרגליים. יש לנו סחרחורת ברמה החברתית, ומחלות שאין להן "תרופה" ברמה האנושית-פיזית. אני לא שופטת אף אחד. גם לכאוס יש חיים והוא נועד למטרה מסוימת. אולי כדי ליצור סדר חדש שהרי חייבים להרוס את הישן לפני שבונים חדש. בין לבין יש כאוס.
אבל,
זה שאני לא שופטת לא אומר שאני לא רואה. אני רואה. רואה בעיניים עצומות לרווחה, ושוב חוזרת להתחלה. אני לא יודעת אם כל מה שכתבתי הוא אמת מוחלטת. זוהי תחושת בטן שמסתובבת איתי כבר הרבה שנים, כשהאחיות שלי התגרשו כשהחברים הקרובים גם. כשנשארנו כאי בודד של שפיות בתוך עולם שנראה לי כסדום ועמורה. ואני רואה איך מחלת הסרטן מתרבה ואיך הגירושין גם .ולא יכולה שלא לתהות למה אנחנו משתוללים עם היצרים שלנו עד רמת התא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה