אני מתנדבת עם נוער בסיכון. שם מכובס לנערות ונערים שנמצאים בזנות.
סיפור חייהן (אני משתמשת בלשון נקבה כי הרוב הגדול מאוד הוא נשי) ממלא לי הרבה פעמים את המחשבות, אחת הנערות שלנו-בחורה צעירה שמוכרת את גופה בעבור מנת סם.לא בעבור כסף למחיה, אוכל, משחת שיניים,מגורים, אלא בשביל מנת סם. בשביל חומר שמלכתחילה היא התחילה להשתמש בו בשביל לכסות על הכאב של ההזנחה שהיא עברה,חומר שמטשטש את הכאב מחד ומרעיל את כל כולה מאידך. חומר שנמצא זמין בפיצוציות, חומר קשה. קשה מאוד. זוהי נערה שאף גוף: החל בעצמה, המשך במשפחתה וכלה במדינה, אף אחד לא רואה אותה,אף אחד לא אחראי כלפיה. לא מחויב- והיא מאבדת את שפיותה בתוך אין האונים. בתוך החידלון שלה ושל הסביבה.
לא מזמן היא חשבה שמישהי מהבנות האחרות אצלנו גנבה לה מנת סם, לא משנה שאסור להכניס אלינו סמים או אלכוהול והיא מודעת לזה היטב. כנראה שהחביאה את זה לפני שבאה ושכחה איפה. היא השתוללה. שברה חלון ואגרטל, צרחה והתנהגה באלימות קשה.
האינסטינקט המיידי היה לזרוק אותה מעלינו. להתנער. כמו שעשתה אמא שלה בילדותה, כמו שעשה אבא שלה, כמו שעשו כל המוסדות המוכרים לכולנו מרגע שפגשו אותה, להתייחס אליה כאל כלום, שקופה, בדיוק כמו שהיא בעיני עצמה. שהרי אנחנו עמותה, גוף וולונטארי שלא "חייב" כלום לאף אחד. אלא לרעיונותיו.
ולכן לא יכולנו.בשביל מצבים כאלה אנחנו קיימים. זוהי האחריות של העמותה הזו.
פתחנו איתה במשא ומתן בנסיון נואש כמעט למצוא איזשהו קול שפוי בתוכה,מישהו שם בפנים , שמוכן להאמין. ביקשנו ממנה לעזור לסדר את הבלאגן שעשתה כי אחרת נאלץ לבקש ממנה לעזוב. לתמיד. והיא עשתה את זה. היא היתה שם. היא הרגישה משהו בתוך כאוס חייה.אולי היא הבינה שיש מישהו בעולם שאכפת לו והפחד לאבד את זה גרם לתזוזה מינורית. היא לקחה אחריות על מה שעשתה, ואני אקח סיכון ואומר מה נראה לי שהיא הרגישה שם. אני חושבת שהאחריות גרמה לה להרגיש שהיא שווה משהו. שיש לה איזשהו ערך בעולם. דרכה גיליתי עד כמה מידת האחריות מעידה על מידת השפיות שיש באדם. עד כמה חשובה האחריות. עד כמה היא מחזקת ותומכת בתחושת הערך העצמי.
כולנו קורצנו מאותם חומרים. אף אחד מאיתנו הוא לא יותר או פחות מהאחר. לכל אחד מאיתנו יש פשוט מאזנים אחרים של כוח וחולשה, וזכות בחירה. בחירה זו היא האחריות הבסיסית שיש לאדם כלפי עצמו. לבנות או להרוס את חייו עם נתוני הפתיחה שיש לו. כולנו נמצאים על אותו הרצף. לפגוש את הבחורה הזו, במקום העלוב ביותר בו היא נמצאת. עלוב וכואב עד העצמות שלי, זה לפגוש את קצה הרצף, ובכל זאת לפגוש את עצמי. זה למעשה לפגוש את החלקים האלה שמצויים בכולנו. לראות אותה זה לכאוב את המציאות שלה . המציאות שלנו. של כולנו. היא הפרט שמעיד על הכלל. חוסר הטיפול בה, חוסר היכולת שלה לטפל בעצמה, ההידרדרות שלה במדרון השאול, דרך הכאב הבלתי נתפס שלה על המחסור במישהו אוהב....דרך הכאב על המציאות שלה אני מגלה את האחריות שלי לברוא עולם אחר בשבילי, בשביל משפחתי, בשביל חברי, בשביל החברה שבה אני חיה, בשביל העולם שהוא עגול.
ככה שהכל חוזר אלינו, איך שלא נסתכל על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה