מלכה

שוב יצאתי לרקוד. אחרי המסיבה המדהימה בפורים, היתה מסיבה בשישי בערב במועדון האהוב עלי. כל השבוע בניתי חשק. בערב שישי, הייתי אמורה לצאת עם זוג חברים, אבל התעוררתי לי בעצלתיים ועם ראש כבד ורציתי להתארגן באיטיות. אפילו התחלתי להסס. ללכת או להישאר. לחיות או לחדול.בכל אופן שיחררתי אותם כדי שאוכל להחליט לי עצמאית. וברגע ששיחררתי אותם החלטתי ללכת, כבדה או קלה. התקלחתי והתלבשתי. הפעם לא בצניעות בכלל. לבשתי שמלה מנצנצת וצמודה. שמלה שכשאני בתוכה, אפילו אני לא יכולה להישאר אדישה. מדליקה. משמחת אותי בניצנוצים הכחולים שלה. היא כמו הלילה.
והתאפרתי. ממש התאפרתי. עם אודם ופס שחור מעל העין ואפילו מסקרה להארכת הריסים. עדין, אבל עדיין איפור.
נסעתי בבימבה החמודה שלי, לבדי, בדרך למועדון ריקודים בערב שישי,במצב רוח "סלע בטון כבד על הנשמה" כשפתאום הרגשתי בנוכחות שלו בכסא שלידי. סובבתי אליו את הראש "שיט" אמרתי לו  "אולי תכין אותי לפני שאתה קופץ ככה לתוך אוטו נוסע? בתור רוח אתה יותר מעצבן אפילו מאשר כשהיית חי"
הוא צחק ואז הוא אמר לי:
"בתנאי שלא תהיי עצובה. את יודעת שתמיד היית המלכה של החיים שלי. תמיד היית וגם עכשיו. את הולכת לרקוד כמלכה, כי זה מה שמלכה עושה כדי להפיג את עצבונה, כדי להביא חיים אל מותה, כדי להאיר את חשכת הלילה שלה. תרקדי אהובה" הוא אמר לי כשנסעתי לי בכבישים הבודדים והמפותלים שדירדרו אותי במורד ההר עליו אני חיה.
הייתי כל כך עצובה. האמנתי לכל מילה שלו, ובכל זאת הייתי עצובה. "אני כל כך לבד" אמרתי אל השקט ובשקט. שוב בכיתי. "אני דומעת כל כך בקלות מאז מותך".
"אל תרחמי על עצמך" הוא רעם " לבד זה לא רע.את לבד,אבל תמיד יש לך אותך, את עשירה, את מלכה וזה היחס שאת ראויה לו ומעצמך קודם כל" השתתקתי. קשה להתווכח איתו היה בחייו וקשה גם במותו.המשכתי להתגלגל וצחקתי על עצמי, לבד בערב שישי בוכה, צוחקת, מדברת אל הרוח ומרגישה מלכה. מצחיק. מצחיק אבל אמיתי.מה גם שנזכרתי, שהוא לא היחיד שאמר לי את זה. לאט לאט אני שומעת את זה מסביב. מה? הוא מסתובב בעולם ומגלה לכולם מה הוא הרגיש כלפי? מלכה, מלכה אבל גם מלכות יודעות להיות מחורפנות.מרוב מחשבות התבלבלתי לי בדרך והגעתי למקום לא מוכר. עצרתי. עצמתי עיניים.התרכזתי.  וכשמצאתי את דרכי חזרה פינטזתי.....
דמיינתי את המלך החי של חיי, שהחליט להפתיע אותי, עומד ומתבונן בי על הרחבה. ואני בעיניים עצומות, רוקדת את הקצב ואת המוסיקה וברגע אחד מסויים פותחת אותם ומגלה אותו שם. והכל נעצר, החושך, האור, המוסיקה, הקצב, הנשים, הגברים, הכל. חוץ מהנשימה שלי והנשימה שלו.
"בדיוק ככה זה קורה כשאת מלכה" אמר לי אהובי "אז מגיע מלך. אז אל תדאגי אלא למלכותך. המלך יגיע בזמן הנכון, בנתיים תרקדי לך מלכתי, תרקדי את חייך, את האור בנשמתך".
"טוב" אמרתי לו "טוב, תפסיק לשכנע, זהו, הגעתי, אני נכנסת, אתה בא?"
נכנסתי לי אל המועדון. לבד אבל לא ממש. כרגיל.
נכנסתי זקופה, בטוחה, מוקפת בהילה שלו ככתר, חציתי את הרחבה, הנדתי לשלום למכרים. ניגשתי לבד אל הבר, הזמנתי וודקה עם אשכוליות, שתיתי לאיטי, הסתכלתי על הרחבה, התחממתי, התחלתי לזוז קצת על הכסא. עברתי לרחבה השניה. מוסיקה אחרת. קהל אחר. המון נשים נוצצות. גם המוסיקה. הקשבתי והרגשתי שהכל נוצץ מדי עבורי.כולם מעבירים פה משקל ורוקדים עם העיניים.
חזרתי אל הרחבה הראשונה, החשוכה, הכבדה, המתאימה למצב רוחי. הזמנתי עוד וודקה ובערך בחצי הורדתי את מעיל הג'ינס הקטן שלי ונשארתי חשופה. נכנסתי אל מרכז הרחבה עדיין עם הכוס ביד, והתחלתי לנוע.
כמו מגנט. ככה הייתי אני בשמלתי הנוצצת.
המודעות שלי לעצמי הפריעה לי לרקוד. הייתי צריכה עוד וודקה כדי לשכוח, שאני מושכת, שאני חטובה, שאני רוקדת כמו אישה שיודעת את קצב חייה. את קצב החיים. גברים בלעו אותי במבטם. עצמתי עיניים ונתתי להם לבלוע אותי במלוא תפארת צניעותי המתה. צניעותי החיה.
זה היה אתגר, לרקוד כמו שאני רוקדת בשמלה שכולה אומרת "הי תסתכלו עלי".
התביישתי לרקוד כמוני. השמלה הפריעה לי. כדי לרקוד ככה עם השמלה הזו אני צריכה את המלך פה, אחרת מוטב לי ללבוש את השרוואל ואת הגופיה ולהתחבא בתוך בגדי הרפויים. המבטים מפריעים לי. מפריעים. לא נהנתי. 
התנתקתי. עליתי לי אל מגדל השן שלי, למקום ההוא שרק מי שנוגע בו, מלך הוא, שמחה במרחב של חיי, עצובה בבדידותי. ככה או ככה אחראית על ממלכה מקודשת.
מלכה
בטוחה בעצמה
אך לא זחוחה
כי מכל התכונות הנלוזות
זחיחות היא המלכה
אם תימצאוה
עירפו את ראשה.