אבל אני מוכרחה. יש לי הרגשה שרק כשאני כותבת ומשחררת לאוויר העולם אני מצליחה לעבד את הכאב, להבין אותו. אני פותחת פתח לעולמי הפנימי ומרגישה איך הוא מהדהד כלפי חוץ באדוות רכות. אני זוכה להוקרת והכרת תודה ומבינה שלפתוח את עולמי הפנימי עושה רק טוב.
הרבה פעמים הוא היה קורא לבנים לחדר ,ומשמיע להם מוסיקה. כל מיני דברים, צ'ארלס מינגוס ובאך ויס צ'ארלי היידן ומיילס דיוויס, ביל אוונס ופיל קולינס. ועוד, היריעה קצרה. הוא תמיד. אבל תמיד, עשה את זה בהתרגשות ובאהבה, בחרדת קודש. כשהוא קרא להם, הם היו באים. תמיד. לפעמים בשמחה אבל לרוב במעין תחושה של "אוף".
הם רצו לעשות דברים אחרים. לשחק, לריב או סתם להשתעמם. רק לא לבוא לשמוע שוב מוסיקה עם "הזקן" שלהם.
אבל הוא התעקש. היה מושיב אותם בלחץ מתון ומכריח אותם להקשיב. משמיע להם ומפריד להם את כלי הנגינה.
"שומע את האבוב?"
"כן, אבא" היה עונה לו הבכור.
"תשמע, תשמע" הוא היה אומר לו בהתלהבות ומזמזם לו את קו האבוב,הבס, את התופים, כל כלי בנפרד, הוא היה מצליח להדגיש אותו ולהקפיץ אותו בשביל הבן שלו החוצה." לאט לאט, המבט של הבן שלי השתנה והפך להיות שקט ומרוכז.
הוא למד להקשיב למוסיקה. מגיל צעיר מאוד.
אבא שלו לימד אותו. בעיקשות ובאורך רוח. באש ובענן.
גם את השיר הזה של פיל קולינס. ועוד לפני שהם הבינו אנגלית ברמה טובה, הוא ביקש מהם לתרגם לו אותו. והם קיטרו.שוב ושוב.אבל תירגמו. אני רואה את המבט שלו בזמן שהוא נותן להם את העצות כתרגום השיר. הוא ידע. הוא ידע.
הוא ידע שיום אחד הוא לא יהיה ומה שכן יישאר זה מה שהוא נטע בהם. רעיונות, אהבות, את עשרת הדיברות שלו.
הבנים הזכירו לי השבוע, איך, הוא היה קורא להם לבוא להיות לידו כשהוא מפרק מחשב. לגורמים. הם רצו ללכת לשחק והוא דאג שיפתחו את הברגים שימיינו את החלקים, שייזרקו את הפסולת ויישמרו את החלקים שהיה לו עניין בהם. והילדים רצו ללכת לחדר. לשחק אבל הוא כל הזמן מצא דרכים יצירתיות להשאיר אותם לידו.
הוא היה אבא כזה שמאוד אהב שהם סביבו. לא יכול ולא רוצה לשחרר אותם. הוא כמו ידע שזמנו קצוב. ושמה שהוא לא נותן היום, אולי כבר לא תהיה לו הזדמנות לתת.
השבוע, במפגש עם קבוצת הדרמה תרפיה שבה אני משתתפת, הביאה המנחה שיר , וקראה לנו אותו:
ראשון - יהודה עמיחי
אבי היה אלוהים ולא ידע.
הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,
לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.
והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא"
והוסיף "בבקשה".
וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין
דיבר לדיבר,
לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר.
וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא
תרצח.
ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.
כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.
וקול אבי לבן כמו שיער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום
שמת בזרועותיי,
ואמר:"אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים.
בזמן שהיא קראה את השיר הבכי החל לחנוק אותי, לאט לאט טיפס ועלה אל כל המקומות האפלים. הילדים שלי
י ת ו מ י ם מאב. האבא הזה, שמתואר בשיר כאלוהים, זה היה הוא.
להבדיל.
הוא ידע שהוא אלוהים בשבילם. ואת עשרת הדיברות הוא נתן לפעמים כן ברעם ולפעמים כן בזעם. ואני לא הבנתי. ולא קיבלתי. והיום אני מבינה ומקבלת ומתגעגעת, היום כשאני כבר מבינה כמה מושלם הוא היה באי מושלמותו הנפלאה. כמה מלא ואוהב וחם. ואיזו מורשת הוא השאיר להם. הרבה מאוד פעמים הם קיבלו את הדיברות שלו, גם ברכות וגם בליטוף. האהבה שפעה ממנו כמעיין. הוא הוסיף "בבקשה" ו"אנא" ומדי פעם, הוא היה אפילו מעיר אותם באמצע הלילה וזימר להם ברכות ובחרישיות "זכור, ושמור.... והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר". ולא הפסיק לדבר הייתי מתעוררת קלות ושומעת את ניגון הדיבור החרישי שלו, כשהוא מספר להם על חביוני נפשו העשירה, בקולו הלבן.
לא תשא, לא לשוא, הוא היה מטיף להם בהחלטיות, כשמרכז הכובד שלו בלב, הוא חיבק אותם חזק ולחש לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח, ושם את כפות ידיו על ראשם ולימד אותם את כל אשר ידע ואמר "השורשים שלכם מתחילים כאן"
לו,לא היה אבא איתו יכול היה להזדהות אותו יכול היה לחקות, אז הוא אסף לו דמויות מפה ומשם וברא עצמו לאבא שהוא רצה להיות.
והוא היה אבא. אבא במלוא מובן המילה, כי הוא ידע ב"חוסר האב" שחווה עד כמה חשוב "אבא" וכך לאורך כל הדרך הוא הוסיף עוד דיבר ועוד אחד:
"לא תשתנה" ו"השתנה, תשתנה"
והבנים שלנו היום, בכל מעשה שלהם מתייחסים לאבא שהיה להם, הוא כל כך דומיננטי במותו כמו בחייו. והם מטמיעים ודוחים ומטמיעים שוב את כל הדיברות והדברים שהוא נטע בהם בחייו.שהוא ידע שהוא נוטע.
הבן הגדול שלי קנה דרך האינטרנט וקיבל בדואר מאוורר למחשב הנייד שלו. המאוורר שלו התקלקל. אתמול הוא ישב בסלון. פירק את המחשב שלו והחליף מאוורר.פעם ראשונה שהוא מפרק מחשב נייד. בזמן שהאמצעי ישב בחדר שלו ועבד על קטע מוסיקלי חדש שהוא לומד. קטע שאני מכירה מהנגינה של אביו.
זה הוא. יש להם אותו בתוכם.
כמה בני מזל הם שהיה להם אבא. כמה בני מזל הם שזה היה הוא.
ואני, השבוע, כשהגעתי הביתה אחרי הדרמה תרפיה ,הקשבתי לשיר של פיל קולינס שוב ושוב. בלופ. בפול ווליום כמעט. בכיתי וחייכתי לנוכח הזכרונות האלו שעלו ובאו.וידעתי שלמדתי ממנו המון על האמא שאני רוצה להיות.
הילדים שלי איבדו את אביהם בגיל כל כך צעיר. נכון .
בכל זאת אני רואה שלמרות שהוא הלך, הוא נשאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה