לפני כל פעולה אני מנסה לזהות מהי ההנעה שלה.
עם עבודה זו לא בעיה למשל. ההנעה ברורה לי. זוהי הנעה לצורך קיום החיים. שלי ושל ילדי. קודם כל צרכים בסיסיים. אחרי שיש לי את אלו באות המותרות.בגלל ההבנה הזו אני אישה עשירה. יש לי די והותר ועוד מה לתת ולתרום לאחרים. זו הסיבה שמאז ומעולם נהנתי מהעבודה שלי. המחשבה שלא אוכל לפרנס את עצמאותי מניעה אותי לאהוב את עבודתי באשר היא.
אבל יש פעמים שההנעה לא ברורה לי ואז אני מחפשת את המנוע.
אני מהחופרות הגרועות ביותר. כשאחד מילדי אומר לי "אמא, את חופרת לי" אני בדרך כלל צוחקת. כי זה נכון ואני חופרת גאה. ובכל זאת יש בעיה, כמה שאני חופרת החוצה זה כאפס וכאין לעומת הפנימה. אני חופרת וחופרת עד שאני מבינה מהי המוטיבציה שלי. ואז ואך ורק אז אני עושה את התנועה ככה שכשההתנהלות שלי תואמת להרגשה שלי אני נהנית באמת מהעשיה שלי והלוואי והייתי מצליחה בזה תמיד, יש רק אות אחת שמפרידה בין הנעה והנאה, כשההנעה ברורה ההנאה מובטחת. קורה גם שאני נהנית מהכאב אפילו, וזוהי גם דרכי להתגבר על הפחדים שלי כי ככה אני מצליחה להבין מאיפה נובעים הדברים ולמה נעות התנועות ולאן.
"דע מאיפה באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עומד לתת את הדין." זה לא משפט שמדבר על איזה אלוהים גדול שבשמיים אולי, בשבילי זה משפט על הנעה.
אני חושבת שזה היה הדלאי למה שאמר:
שים לב למחשבות שלך הן הופכות להיות מילים
שים לב למילים שלך הן הופכות למעשים
שים לב למעשים שלך הם הופכים להיות אופי
שים לב לאופי שלך הוא הופך להיות גורל.
לפעמים יש לי הרגשה ברורה שלמחשבות יש משקל ממש. וזה שהן עשויות חומר שקוף עדיין לא אומר שהן לא קיימות. שהן לא מקיפות אותנו. לא מניעות אותנו. את כולנו. וזה טריקי כי לרוב אנחנו מייחסים משקל גדול יותר למה שאנחנו רואים בעיקר ולשאר החושים גם. מאמינים לחומר. זהו עידן החומרנות.
המחשבות והרגשות, שנסתרים מהעין, הופכים להיות במובנים מסוימים "נוחים" להתעלמות עד כדי כך שזה הופך את הקיום שלהם לעיתים למעורפל ומבולבל, עד כדי מוטל בספק.
אבל אני מאמינה שדוקא בגלל שהם בלתי נראים הם הרבה יותר משמעותיים וכח ההנעה שלהם רב יותר. בדיוק כמו החלל, בלתי נתפס באינסופיותו אבל שתלטן בנוכחותו.זוהי נוכחות ההעדר. אנחנו כביכול לא מתייחסים אליו אבל חלק גדול מהתנועות שלנו בעולם נובע ממנו. ה"יש" מוגדר בעזרתו. בלעדיו ה"יש" לא היה ובכל זאת אנחנו מנסים להתעלם מנוכחותו. לשקר לעצמנו. להתנהג כאילו הוא לא כאן ולא יבוא לעולם.
עד הרגע שהתהום הזו באה לנו לפרצוף. צוחקת בפנינו את צחוקה המרושע ומעמידה אותנו בפני הכלום שבתוכו אנחנו מצויים. אין לנו ברירה אלא למלא אותה במי ובמה שאנחנו.אנחנו חייבים לייצר את היש מתוך האין. זהו הכח המניע הכי חזק שיש.זוהי הבריאה. ככה נבראו המאורות וגם אנחנו.
המסקנה שלי מכל זה היא שחייבים להמשיך ולחיות במלוא הקיטור. או כמו שאמר פרדי מרקורי:
THE SHOW MUST GO ON
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה