כמה ימים לפני אזכרת שנתיים למותו של אהובי ז"ל הלכתי יחד עם חיים אל הקבר. היה לי חשוב להיות שם יחד איתו, להבין איך אני מרגישה, איך הוא מרגיש. קניתי יחד עם חיים ספסל, הרכבנו אותו, וישבנו קצת. בפיסת גן העדן הזו. אלו היו רגעים מפעימים ביופים.
יום למחרת הלכתי לבד. רציתי לשתול שם שיח ורדים. הפרח האהוב עלי.
הפגישות האינטימיות האלה עם אהובי מיוחדות לי מאוד. זהו זמן אינטימי. ישבתי על הספסל והתחלתי להרהר.
שאלתי את אהובי:
איך זה, שחיים כל כך מוכר לי? הוא כל כך שונה ממך ובכל זאת יש לי הרגשה מאוד מוכרת. מאיפה היא באה?
בתשובה הרוח נשבה ביתר שאת, נעימה ומלטפת, מושכת את תשומת ליבי, כך שהיא עלתה כתשובה.
הרוח, חשבתי, היא גברית ביסודה. ומה שאני מזהה בצורה קרובה אצל חיים זה את הרוח שלו ואת אהבתו. ככה אני מכירה את חיים. באמצעות רוח האהבה.
מתוכך היא נובעת ענתה לי הרוח ולכן היא מוכרת. את היא הבוראת שלה. היוצרת.
זהו זמן מוזר לכתוב עליה, זמן של מלחמה. ודוקא כשרוחות המלחמה מנשבות, הצורך בה מודגש. מודגש ככה שהעולם שלי מתחלק לשני עמים בלבד
עם האוהבים ועם השונאים.
חיים ואני אוהבים.
הפסיכולוגית שלי אמרה שעכשיו יתחילו השוואות. אני לא פוחדת מהן, כי בשבילי אין יותר ואין פחות. יש כזה ויש אחר. יש דומה ויש שונה. כל דבר מוכר מתקבל בשמחה וכל דבר שונה מתקבל בברכה המלווה בשמחה לא פחותה. אני שמחה לגלות את חיים. את עצמי בחברתו.
בכלל,
אני מהמאמינים שמה שיש להם כרגע הוא הכי טוב שיכול להיות להם אי פעם.
זוהי לא מחשבה חדשה, ככה אני כבר מרגישה שנים,ככה חשבתי בעודו חי, המשכתי לחשוב ככה עם מותו גם,אבל זה היה אתגר לא קטן, הנסיון לא ליפול למלכודת הרחמים העצמיים, למלכודת הקורבנות.
אני מאמינה שרק ככה התאפשר לי לחוות את עומק הכאב, כי רחמים עצמיים, כמו הכעס, כמו רגשות אשמה, מכסים על הכאב, ולכן כל פעם שהם אלו שעלו ובאו, גירשתי אותם. במידה רבה העדפתי לכאוב, להרגיש.היו לי טכניקות לשם כך.
קודם כל להבדיל בין מים לשמים בין קודש לחול, בין כאב אמיתי לקורבנות. אמרתי לעצמי:
הוא מת כי הוא גמר את מה שיש לו לעשות.
הוא מת כי הגיע זמנו.
הוא מת וזה לא קשור אלייך אלא בעקיפין.
הוא מת ואת נשארת, יש לך עוד מה לעשות כאן.
הוא מת ובכל זאת נשאר המון אחריו, אז תגידי תודה. ואמרתי. בתוך השכול.
הוא מת וזכית באהבתו, זה יותר ממה שיש לרבים.
הוא מת ונשארת המבוגר האחראי, קחי את האחריות ותמצאי שמחה בלב.
הוא מת וביקש בפירוש שתרקדי על קברו אז תרקדי.
הוא מת וזה, מסתבר, העולם הכי טוב שיכול להיות לך.
המחשבה הזו היתה מרגיזה וגם מכאיבה. איך זה יכול להיות? מה יכול להיות טוב בזה?
אבל ככה זה אצלי, בגלל שהמציאות בשבילי היא הזדמנות לחיות. היא מתנה. כי בעבורי, לחיות זה לא רק להתקיים, לחיות זה להוציא את המקסימום מהחיים, לחיות זה למצות אותם.
ולכן אני מחפשת ומוצאת עוד חיבורים אל חיים.
אנחנו לומדים להכיר האחד את השניה ונותנים לדינמיקה להחשף. לאט.אף אחד לא קובע אותה, היא מתהווה, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.נהנים ממה שיש. נותנים אחד לשני את המרחב ואת המקום.
כבר בהתחלה הוא אמר לי:
הי, יש לי מקום גם בשביל הפחדים שלך.
גם לי יש מקום בשביל הפחדים שלו
ובתוך מרחב ההקשבה נוצרים חיים חדשים.
אז לפני האזכרה הלכנו יחד אל הקבר. שנינו התרגשנו, זה היה חדש ומעניין, ללכת אל הקבר היה מבחינתי להפגיש בינהם, להפגיש בין רוח לרוח, בין נשמה ונשימה. זה היה סמלי וזה היה גם פיזי לגמרי. הייתי ערה לכל התחושות שעלו בי באותן שעות שהיינו שם. כל מה שעלה בי היה רך וטבעי ונכון. זוהי פעם ראשונה לו לחיים להכיר אלמנה מקרוב וכאיש פתוח וסקרן הוא ממלא לו לאיטו את המושג בתוכן. מסתכל עלי מקרוב ומרחוק ומנסה להבין וללמוד את שעובר עלי. לומד את עצמו בתוך זה. ככה נולדת הוויה חדשה.
זוג. זכר ונקבה. יחידת הבריאה הקטנה ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה