לנהל את העסק

אני מנהלת עסק. עצמאית.
מצד אחד מאוד טבעי לי, נולדתי לזה, להתעסקות עם ההיבטים של העצמאות ולכן היא זורמת.
מאידך, למרות הטבעיות, זה מפעים ומעצים והגמישות שהעצמאות הזו מאפשרת היא נהדרת. אני מודה על כך לעיתים תכופות. משתדלת לא לקבל את זה כמובן מאליו, ובכל מקרה להיות קשובה למציאות ולכל מה שהיא מזמנת לי.
גם כאן אני צריכה להסתכל בעיניים אמיצות על המציאות, לקבל את כל מה שמת על מנת להחיות את כל מה שיש לו פוטנציאל לחיות.
אני צריכה להעביר את העסק שלי למקום אחר בקרוב מאוד.
רוחות של שינוי מנשבות בכל עבר ואני, אני  כבר למדתי שאני אוהבת לעוף עם הרוח, לזרום.
אני מגלה כל פעם מחדש עד כמה המציאות עשירה ומציעה לי מכל טובה וכל שנותר לי הוא לבחור.
ביום שקיבלתי את הידיעה שעלי לעזוב, עוד לפני שהתאוששתי מההלם, דיברתי עם חברה קרובה והחלטנו לפתוח קלינקה יחד. גוף נפש. אנחנו מאוד אוהבות ומחוברות ונמצאות כרגע בשלב האהבה והחיזור.
אבל הפחד עומד בפתח, דופק בעיקשות על דלת חדרי ליבי ומבקש להכנס בתחינה.
אני לא פותחת לו אבל יוצאת אליו החוצה, מקשיבה למה שיש לו להביע.
הוא מתריע בפני על אובדן שליטה. הוא אומר :
"לא סתם בחרת להיות עצמאית. נכון?"
והוא מרים עלי את קולו
"את חולת cf. זה ברור. control fric. מה את חושבת לעצמך, שתוכלי לנהל את עולמך? אז זהו שלא.
מה חשבת? שבגלל שהתאלמנת ובגלל שהוא עכשיו מלאך פרטי ששומר עליכם, אז לא תתקלי בקשיים? אז אין סכנה ליפול? להישבר? לשקוע לתוך חידלון?
אז זהו. שיש.
ולא רק יש אלא הסיכוי רב. רב מאוד, הנה תראי מה קורה. תסתכלי על המציאות ולא דרך החלומות שלך.
יש לך 4 ילדים ועכשיו לא תהיה לך דרך לפרנס אותם. לא יהיה כסף, אתם תרעבו ללחם, תשוטטו ברחובות. אל תשכחי לקחת שמיכות. יש מלחמה. את חיה בסרט ורוד אבל המציאות, חמודה, נתונה למרותי ולא למרות האהבה שאת כל הזמן מדברת עליה. את אולי לא נותנת לי כרגע להכנס אלייך, אבל אני עקשן. אני אדפוק בדלת עד שהיא תיפול. אני כמו החמאס. וטרור עובד על כולם.
נו,את כבר פוחדת?
לא?????
הא, את עוד תפחדי. חכי חכי, ככל שהימים יעברו ולא תמצאי פתרון. לא תהיה לך ברירה, את עוד תרעדי מפחד. תאבדי את הביטחון לחלוטין. ולא רק את הבטחון. את כל השליטה בחייך "
ככה אומר לי הפחד שלי ועל רקע המלחמה שסביבנו, קולותיו  גבוהים.
אני מחפשת את כפתור הווליום כדי להנמיך עד כדי להשתיק אותו, אבל זה לא עובד לי. להפך. הנסיונות להשתיק אותו מחזקים אותו ואני מבינה שהתעלמות ממנו לא תעבוד.
אז אני מקשיבה. מקשיבה למה שיש לו להגיד ומכינה את תשובותי לו כמו פרקליטה חדת לשון. אני צוחקת לו בפרצוף.
"אני חולת שליטה? אתה חי בסרט. ההפך הוא הנכון, אני מתמסרת למה שהמציאות מציעה. היא השליטה הבלעדית, על חיי כולנו, ואתה פיקציה. ועוד פיקציה חלקית. אני מקשיבה לך מסיבה אחת בלבד. אז תהנה כל עוד אני נותנת לך חיים. כי מותק, אני לגמרי משחררת בכל רגע בו נדרש השחרור.
אז מאיפה אתה מגיע למסקנות השטחיות האלו שלך? מתיימר לראות את העתיד דרך משקפיים חד צדדיות שאינן משקפות מציאות שלמה אלא את הצדדים החשוכים שלה.
חה, אין מצב שארעב ללחם, אני יכולה להתפרנס גם בלי מקום קבוע, אני יכולה לנסוע ללקוחות שלי. כבר עשיתי את זה בעבר. וההזדמנות הנכונה תופיע בפני, בזמן הנכון. אני יודעת את זה. אתה יכול להתעקש חמוד, אבל אתה לא יכול לקבל שליטה על הלב שלי. האהבה שילמה שם את שכר הדירה והחדרים הם שלה. אתה נשאר בנתיים בחוץ. אני אשמח לשמוע את קולך. אני אוהבת גם אותך, אתה מניע אותי לפעולה ולא נותן לי לשבת בחיבוק ידיים. אז הרשה לי להודות לך וגם לבקש, תשאר כפי שאתה."
וגם אני עקשנית, לא פחות ממנו. מהפחד. מתעקשת לא לפתוח רדיו. לא לראות את הטירוף המטופש שמתחולל סביבי, את ההיסטריה שאמצעי התקשורת מפזרים בשביל לשמור אותנו מכורים להם ,שמתפקדים כמו אותו פחד בדיוק, מטרטרים בלי סוף על עכבר והופכים אותו להר. למזלי השתנו לי הפרופורציות עם מותו של אהובי. והדריכות לדברים החשובים לי התחדדה עד מאוד אז אני מקשיבה. מקשיבה בעיקר לעצמי ופחות לקולות החיצוניים שמאיימים להשמיד אותי. אני  מודעת לפחד אבל לא פוחדת. כי העיקר הוא לא לפחד כלל.
הילדים שלי בזכות זה כל כך רגועים.
לילה אחד, כשהיתה אזעקה, הבנים היו ערים, אז הם פתחו את דלת חדר השינה שלי ושאלו אם צריך לעשות משהו. לקח לי זמן להבין שיש אזעקה, שאלתי אותם אם אפשר לכבות את הרעש הזה, כי הוא מפריע לי לישון. הם צחקו וחיבקו אותי, כיבו את האור וסגרו את הדלת. הם סומכים עלי בעיניים עצומות ובצדק. ברגע שיהיה איום אמיתי אני אהיה הראשונה להגן עליהם והם יודעים את זה.
אני מודה על עצמאותי.
אני לא מנהלת רק עסק, אני מנהלת את העסק. אני מנהלת את עולמי באחריות ובכלל זה גם את עולם המחשבות שלי ואת עולם הרגש. אני היא זו המחליטה מי ומה יכנס אל חיי, וכאישה עצמאית בדעותיה שעושה מאמץ מודע לא להיות חולת שליטה אלא זורמת בתוך מציאות שאינה קבועה, אני מחייכת אל חיי ומודה בכל רגע על מה שיש.
ומה עוד אוכל לבקש?